א. בהתחלת פרשת קדושים נאמרו ג' ציווים: (א) "קדושים תהיו" (ב) "איש אמו ואביו תיראו" (ג) "ואת שבתותי תשמורו", וביאור השייכות ביניהם: "קדושים" פירושו מובדלים, וזה קאי על קדושה בעניני הרשות (דבעניני תורה ומצוות אין צריך הבדלה כי אין לאומות העולם שייכות לתורה ומצוות). אך התכלית אינה רק שהאדם עצמו יהיה קדוש, אלא שישפיע על אחרים, דבכללות הו"ע החינוך, וזהו "איש אמו ואביו תיראו" מפני שהן מחנכים אותו. אך כיצד יוכל האדם להיות קדוש גם בעניני עולם הזה? הנה העצה לזה הוא "ואת שבתותי תשמורו", ששבת הו"ע הקדושה שלמעלה מהאור המתלבש בעולם – בחינת שם אלוקים - שגם כשנמצאים בעולם הזה הטבעי קשורים עם הקב"ה שלמעלה מהטבע.

ב. הגאולה העתידה תבוא דוקא על ידי העבודה ד"קדש עצמך במותר לך". והביאור: לעתיד לבוא יהיה העולם דירה לעצמותו, והדירה נפעלת על ידי זה שעבודת האדם היא עם עצמות האדם ולא רק עם כוחותיו החיצונים. וזה מתבטא כשעובד את הקב"ה גם בעניני הרשות שהם ענינים שלו (כי אינם עניני קדושה). וזהו יתרון באדם העובד. וישנה ג"כ יתרון בעבודה גופא, דעבודת התורה ומצוות ממשיכה קדושה דוקא בעניני תורה ומצוות, ולעתיד לבוא יתגלה בכל מקום ש"אין עוד מלבדו", וזה נעשה ע"י העבודה בעניני הרשות שאינם מוגבלים לתחום הקדושה דוקא. 

והנה, דוקא ע"י לימוד סתים דאורייתא – שמבארת איך שהוי' ואלוקים כולא חד – מגלים את סתים דקוב"ה - הניסים המלובשים בטבע – האלוקות שבעניני העולם גופא.   

ג. הבארדיטשעווער שמע מהבעש"ט ש"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" קאי על המלאכה דההתעסקות באהבת ישראל. ופירוש התעסקות הוא על פי דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לבעל עסק, שמשתדל בריבוי השתדלות שאחרים יקנו את הסחורה שלו. 

וזה שייך במיוחד לאותם שנמצאים במקום שתורה ומצוות הם שם במיעוט, שעצם היותו שם הוא הוראה שעבודתו הוא להתעסק עם הזולת באהבת ישראל. 

ד. האמור לעיל שייך לפרקי אבות, דבהתחלה נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב", ויתכן שבעוה"ב חבירו הוא נעלה יותר ממנו, ולכן צריך להתמסר לטובת חברו. אך צריך לזכור שההשפעה על חבירו אינה ב"כחי ועוצם ידי" אלא בכח משה ש"קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", ועד לאתפשטותא דמשה שבכל דרא.