רש"י מביא מתורת כהנים "מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה כלולותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני". 

ויש לומר שהטעם שענין זה נלמד משמיטה דוקא הוא מפני ששמיטה הוא כללות כל התורה (אף שבחיצוניות מצות שמיטה מוגבלת במקום וזמן - רק בא"י ובזמנים מיוחדים). והביאור בזה: על ידי שמתנהגים על פי ההלכה "בשש שנים תזרע שדך" באים ל"בשנה השביעית" - למדרגא שלמעלה מהעולם, ועל דרך זה לאידך שעל ידי שבשנה השביעית נמצאים למעלה מהעולם יכולים לברר את העולם במשך השש שנים. וב' קצוות אלו - למעלה מהעולם ובירור העולם - הוא כללות ענין המצוות, שמצד אחד הם למעלה מהעולם ולאידך הם באים במידה והגבלה בענינים גשמיים כדי לברר את העולם. 

וענין זה מרומז ב"סיני", דסיני הוא "מכיך מכל טוריא", שישנם בו שני הענינים, שמצד אחד הוא הר - הגבהה, ומצד שני הוא "מכיך" - המשכה למטה. וזהו "משה קיבל תורה מסיני", דב' הענינים דהגבהה ושפלות היו אצל משה - שהיה מלך והיה עניו, כי ידע שכל המעלות שלו הם מלמעלה. וב' ענינים אלו הם הכנה לקבל את התורה.  

ב. וזהו הביאור במאמר ר' יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", דאמירה זו אינה בסתירה לענוה, כי הרגיש שכל מעלותיו, כולל מעלת הענוה, ניתנו לו מלמעלה.

ג. והנה, שאר ההרים רצו שהתורה תינתן עליהם מפני המעלות שלהם, אך זהו הסדר דחיצון, שעושה דבר אחד בשביל ענין אחר, או שעושה דבר אחד בשביל השכר, והתורה היא בחינת פנימיות - שמעלתה היא בה עצמה, ולכן ניתנה התורה על סיני דוקא. ומזה הוראה שצריך לקיים את התורה בקבלת עול מפני שזהו רצון ה'.