התורה היא "אוריאן תליתאי" וניתנה "בירחא תלתאי", אף שלכאורה מעלת התורה היא שממשיכה את ה' אחד בעולם, ואם כן לכאורה התורה קשורה עם אחד ולא שלושה. והביאור: "אחד" אינו אמיתית האחדות כי לא יודעים מה יהיה כשיהיה מנגד. ו"שני" הוא שישנו מנגד אך האדם מתאמץ לבררו או לבטלו. ו"שלישי" ענינו שמהפך את המנגד, שזהו אמיתית ענין האחדות. והנה, פסח הוא בחינת אחד - שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, וספירת העומר הוא בחינת שני - בירור נפש הבהמית, ושבועות - כשמהפכים את נפש הבהמית - הוא בחינת שלישי. 

ב. איתא בזוהר ששבועות הוא למעלה משאר הימים טובים, שלכן הוא החג האמצעי שהוא בין פסח לסוכות וקו האמצעי הוא משובח משאר הקוין. והביאור: קו האמצעי הוא למעלה משאר הקוים, והוא השורש דכל הקוים, ולכן שבועות שבו ניתנה התורה - ומצות תלמוד תורה הוא למעלה מכל המצות, וכל המצות נכללים בתורה דהציווי דכל המצות נאמרו בתורה – הוא בחינת קו האמצעי.

ועוד ענין בקו האמצעי והוא שקו האמצעי עולה עד פנימיות ועצמיות הכתר, שהו"ע לימוד התורה לשמה, לא רק בשביל מצות תלמוד תורה אלא בשביל הדביקות בהקב"ה לא בשביל התועלת שיהיה לו מזה. וזהו הביאור במאמר הגמרא שהלל מחייב את העניים ור' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, דאף שמצד הלכות תורה אינו מחוייב ללמוד, מכל מקום מכיון שעל ידי התורה נעשה יחוד עם הקב"ה אם כן צריך לעסוק בתורה מצד החיות וה"געשמאק" שיש לו בתורה מפני שאורייתא וקוב"ה כולא חד. 

והנה שבועות הוא זמן המסוגל להתחזק בשיעורי חת"ת שהרי חומש ניתנה בשבועות על ידי משה, ותהילים שייך לדוד המלך שיום ההילולא שלו הוא בשבועות, ותניא הוא תורת הבעש"ט ושבועות הוא יום ההילולא דהבעש"ט.

ג. התורה ניתנה במדבר שהוא מקום הפקר, כי כל אחד יכול ללמוד תורה. והנה מדבר הוא ארץ ציה ועיף בלי מים ובלי צרכי האדם, ומזה הוראה שצריך ללמוד תורה בכל מצב וצריך לסמוך על הקב"ה שידאג לצרכיו. 

ד. אמרו חז"ל: "אם פזרת רגלך על העני ועל המצוה נתקיים עליך ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". והביאור בזה: "רגל" קאי על קיום המצות בקבלת עול שעל ידי זה נעשה "פזרת" - בלי גבול. כי הראש והגוף, שהם השכל והמדות, הם בהגבלה ודוקא העבודה בקבלת עול בעצם מגיע האדם לבלי גבול. וכדי שהאדם - שהוא בר שכל - יבוא לקבלת עול הרי זה על ידי בחינת "על העני", שמרגיש שהוא עני בדעת ובמילא אינו יכול לסמוך על שכלו ומדותיו. ו"ברוך אתה בבואך" הוא האתערותא דלעילא שקודם לעבודה, "וברוך אתה בצאתך" קאי על האתערותא דלעילא שלאחר העבודה.

ובפשטות הענין קאי על הליכה כפשוטה, ושייך לההולכים בתהלוכה.