א. איתא בזוהר שאברהם קאי על הנשמה ושרה קאי על הגוף. ועפי"ז צריך להבין מהו הפירוש "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ויובן בהקדים תורת הבעש"ט על הפסוק (כג, ה) "כי תראה חמור שונאך גו'", "שונאך" הוא הגוף, וצריך להיות "עזב תעזוב עמו" כי הכוונה הוא בירור הגוף. וזהו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" כי לעת"ל יתגלה שתכלית הכוונה הוא בירור הגוף.  

ב. אליעזר אמר ללבן ובתואל "היום יצאתי והיום באתי", ואמרו רז"ל "מכאן שקפצה לו הארץ". והנה טעם הנס (והסיפור עד"ז) הוא מפני שרבקה היתה "כשושנה בין החוחים" והחוחים אינם רוצים שיקחו את השושנה משם, כי משקים את כל הסביבה בשביל השושנה. וא"כ לפני שרבקה נהייתה בת ג' וראוייה ליצחק היתה עדיין שייכת לחוחים, ורק כשנעשית בת ג' היא שייכת ליצחק (ולכן לא יכל אברהם לשלוח את אליעזר לפנ"כ). אך מיד שנעשית בת ג' אין סיבה שתתעכב בין החוחים, ולכן קפצה לו הארץ, כדי שלא תתעכב שם רגע מיותר.

וההוראה הוא שגם בגלות הזה לא נתעכב אפילו רגע אחד מיותר אלא הקב"ה יוציאנו כהרף עין.   

ג'. "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר הוכפלה בתורה כו'". הסיפור דעבדי אבות שהוכפלה הוא בשייכות לחתונה דוקא, מפני מעלת החתונה שענינה בנין עדי עד מפני שנעשית על יסוד התורה והמצות. וזהו שאליעזר נתן לרבקה שני צמידים עשרה זהב משקלם כנגד הלוחות, דמעלת הלוחות הוא אותיות החקיקה שהתורה נעשית מציאות אחת עם האדם. 

וכשיסוד התורה הוא כדבעי - קבלת עול, שזהו"ע עבדי אבות - אזי יכולים גופי התורה להיות ברמז. 

ד. בגמרא נאמר שרב פפא אומר שצריכים דוקא ס"ת בשביל שבועה, אך ההלכה היא שבדיעבד מספיק גם תפילין, ותלמיד חכם יכול להישבע לכתחילה עם תפילין. וענין זה, שצריכים חפצא של מצוה, לומדים מאברהם שאמר "שים נא ידך גו'". והקשו התוס' דלכאורה באברהם לא הי' החפצא ס"ת או תפילן?

והביאור בזה: ענין השבועה הוא מלשון שובע, שמלמעלה ניתן לו הכח לפעול את הענין, אך צריכים לחיבור כדי להמשיך את הכח שלמעלה לאדם, והחיבור הוא חפצא של מצוה שהמצות הם שלוחי המקום. ומפני שכל כח הניתן לאדם צריך להמשיכו בעולם כדי לפעול על העולם, לכן צריך להישבע בס"ת שענין התורה הוא ההמשכה לעולם. אך בדיעבד יכול להישבע עם תפילין דהרי אמרו רז"ל "אמר הקב"ה לישראל קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה". 

ובאברהם, שהי' לפני מ"ת שאז הי' גזירה שהעליונים לא ירדו למטה, א"כ המצוה היחידה שהמשיכה קדושה בעולם הי' מצות מילה שבאה בציווי ה' (שעפי"ז מובן מדוע אברהם לא מל א"ע קודם שנצטוה כמו שקיים את כל התורה).

ומפני ששבועת מודה במקצת נוגע לכללות עבודת ה' (כדלהלן), לכן למדים ענין זה בשייכות לשבועת מודה במקצת דוקא. והביאור: הנשמה ניתנה לאדם בהלואה, והאדם צריך לפרוע את ההלואה ע"י עבודת ה'. והנה, כופר הכל - שכופר בזה שנשמתו היא הלואה - אינו שייך בישראל, ורק מודה במקצת - שטוען שהוא משלם להקב"ה את חלקו אך ישנו חלק ששייך לעצמו מפני ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" - ולכן משביעם אותו שנותנים לו נתינת כח שיוכל להבין שכל עניניו באים מלמעלה.