ברש"י (ז' י"ב): "אם על תודה יקריבנו: אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו. שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בענין ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן". 

וצריך להבין כמה ענינים ומהם: מדוע צריך לפרש שתודה הוא נס, דלכאורה הרי זה מובן בפשטות. ומדוע משנה את הסדר דארבעה צריכים להודות מכפי שהם בתהילים ובגמרא. ומהו ההכרח בפשוטו של מקרא שקרבן תודה הוא על ארבעה ניסים אלו דוקא? 

והביאור בזה: בפרשת צו מובאים הקרבנות שכבר נזכרו, ורק שבאו בפירוט יתר ובהוספת פרטים. והנה, בנוגע לשלמים נאמר "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'", ללא הוספת שום פרט, ומיד אומר "אם על תודה יקריבנו" (שלפום ריהטא הוא ענין בפני עצמו), ולכן מפרש רש"י שתודה הוא פרט בשלמים (שלכן נאמר "יקריבנו" דקאי על השלמים שנזכר לפני כן).

ובדרך אגב מפרש רש"י דבר המובן מעצמו (שלכן אינו מביאו בד"ה בפני עצמו), והוא שהחיוב להביא קרבן תודה הוא רק על ניסים מסוימים. דהנה, מובן מעצמו שאין מביאים קרבן תודה רק על הודאה לה' כי אז היו מתחייבים להביאו כמה פעמים בכל יום להודות לה' כל חסדיו, ואם כן מובן שזהו רק על נס שנעשה לו. ובענין הניסים גופא צריך לומר שזהו רק על ניסים מסויימים, כי באם לאו אזי יוצא שהיו צריכים להקריב קרבן תמיד בכל יום כל משך זמן היותם במדבר. ומפני שבתהילים הוזכרו ד' ניסים אלו לכן מסתבר שרק על ניסים אלו ישנו החיוב. 

והנה רש"י מביא אותם, לא כסדר שהובאו בתהילים ולא כסדר שהובאו בגמרא, אלא כסדר הניסים שארעו לבני ישראל, שמתחילה ירדו בים, ואח"כ הלכו במדבר, ואח"כ נאמר להם שצריכים לחכות במדבר מ' יום שזהו בדוגמת בית האסורים (אך בני ישראל לא נתחייבו להביא קרבן על ניסים אלו כי כשעברו את הים וכו' על ידי ניסי הקב"ה לא היה זה מצב של סכנה, ורק שבמצב על דרך זה צריכים להביא קרבן). ורק אח"כ מביא רש"י "חולה שנתרפא". וזהו שמביא את ג' הניסים הראשונים בלשון רבים, כי ניסים אלו ארעו לכל ישראל, ו"חולה שנתרפא" מביא בלשון יחיד. והנה, אף שבני ישראל היו במצרים, ואם כן "בית האסורים" היה לפני "יורדי הים", יש לומר שמצרים אינו "בית האסורים" ורק כעין בית האסורים, כי ישבו בטוב ארץ גושן ולא ב"חושך וצלמות" (והעבודת פרך הוא ענין בפני עצמו).

והנה, יש להקשות על זה, דאדמו"ר הזקן אומר בשולחנו "נוהגים שהג' מצות נעשים מעשרון אחד של קמח כעין לחמי תודה שהיו ג' מצות נעשים מעשרון א' גו' ואנו בפסח יצאנו מבית האסורים וכו'", ואם כן לפי אדמו"ר הזקן יציאת מצרים הוא יציאה מבית האסורים?

ויובן בהקדים שאדמו"ר הזקן אומר שאין אנו אומרים מזמור לתודה בפסח כי לא היו מביאים אז קרבן תודה, ואם כן קשה שאם לא היו מזכירים תודה בדיבור כל שכן שאין לעשות מעשה (ג' מצות מעישרון א') המזכיר על קרבן התודה? 

והביאור בהקדים שהרא"ש והמרדכי חלוקים, דהמרדכי סובר שהג' מצות הם כנגד שלושים מצות דקרבן התודה (נוסף לי' מצות חמץ), משא"כ הרא"ש סובר שהג' מצות הם כנגד טעם אחר (ב' שלימות ולחם עוני), ורק שהמנהג לעשותם מעשרון אחד הוא כנגד קרבן תודה. ואדה"ז כותב כשיטת הרא"ש. ואם כן השייכות דהמצות לתודה אינו בגילוי (מספר המצות) אלא בהעלם (כמות הקמח), ולכן עושים סימן בהעלם, אך אין אומרים מזמור לתודה כי דיבור הוא בגילוי. ולפי זה יש לומר שכוונת אדמו"ר הזקן באמרו "ובפסח יצאנו מבית האסורים" פירושו כעין בית האסורים, ולכן הרמז לקרבן תודה הוא רמז בלבד (ולא בגילוי), כמו שמצרים הוא רק כעין בית האסורים. 

וההוראה: שכל זמן שיהודי נמצא בגלות, אף שנמצא בטוב ארץ מצרים, הרי זה כעין בית האסורים.