ברש"י (יב, כג): "רק חזק לבלתי אכל הדם: ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות". 

וצריך להבין: איך שייך מחלוקת במציאות מהקצה אל הקצה, האם "היו שטופים בדם" או "שהוא קל להשמר ממנו". ועד כמה וכמה דיוקים. 

והביאור בזה: רש"י משנה מהספרי שאינו אומר שהיו שטופים בדם לאכלו קודם מתן תורה, כי אז היה משמע שזה נשתנה ובסוף שנת הארבעים לא היו שטופים, אך בתורה משמע להיפך שדוקא בסוף שנת הארבעים נאמר "חזק" ולא בחומש ויקרא. 

והנה אין זה מחלוקת במציאות כי יתכן שאף שאין מתאוים לדם מכל מקום יהיו שטופים בדם מטעם צדדי, שחשבו שיש בזה סגולה או לרפואה וכיוצ"ב. 

אך לפירוש הראשון קשה מדוע לא נאמר "חזק" בחומש ויקרא, שאז היו קרובים יותר למצרים, וכל שכן שהיו שטופים אז בדם. ולכן מביא רש"י את הפירוש השני. אך הפירוש השני אינו מספיק כי לא מסתבר שהלשון "חזק" שנאמר גבי דם לא קאי על דם אלא על שאר המצות. שלכן רבי יהודה שאומר (פסחים כא, ב) "דברים ככתבם" סובר שהלשון "חזק" שנאמר בדם הוא "ככתבן" שקאי על הדם עצמו. משא"כ בן עזאי ששיטתו הוא זירוז כללי בכל המצות, "הוי רץ למצוה קלה", ו"מצוה גוררת מצוה", לכן סובר ש"חזק" הוא חיזוק כללי עבור כל המצות. 

מיינה של תורה: הטעם שאסור לאכול דם הוא כי הדם הוא הנפש עצמו, משא"כ הבשר שהנפש נמצא בו ומשתנה לפני שנעשה דם ובשר כבשרו, משא"כ הדם עצמו שנבלע בדם ללא בירור. ואם כן רבי יהודה שענינו הודאה וביטול ובירור הדברים הגשמיים אומר שהיו שטופים בדם - מדות דנפש הבהמית - והעבודה היא לברר את מדות נפש הבהמית. משא"כ בן עזאי, שכל ענינו היה רצוא להתקרב להקב"ה - "נפשי חשקה בתורה" - וא"כ החיזוק הוא בנוגע לכללות העבודה גם במצוה קלה.