א. הכח ל"תולדות יצחק בן אברהם" הוא "אברהם הוליד את יצחק" (וזהו טעם כפל הלשון). והנה ממעלות יצחק הוא שנימול לשמונה, שאז "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", ומבואר במדרש שעוג אמר שיכול להרוג את יצחק, ומ"מ לא התפעל אברהם ועשה משתה גדול. וההוראה הוא שאברהם נותן לכל אחד את הכח שלא להתפעל מהמניעות ועיכובים. 

ב. לעת"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו כי מדרגתו הוא מדרגת הביטול - בחי' לעת"ל, וחייו היו מעין דלעתיד, שהרי מבואר בספרים שהי' בגן עדן במשך שנתיים, והמשיך את בחי' גן עדן גם אח"כ בהיותו בעוה"ז, שהרי אמר "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'", שזהו ריח גן עדן, וזהו ראי' שלא שכח ע"ד גן עדן (דלא כבכל אדם שהמלאך סטרו על פיו כו'). 

וההוראה הוא שגם כשהאדם הוא בגוף גשמי יכול להיות בגן עדן, שה"אחת שאלתי" שלו הוא "לחזות בנועם ה'" - תענוג רוחני. 

ג. יצחק הי' בגן עדן לפני החתונה, וזה קשור עם הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר שלחתן צריך להיות סמיכה לפני החתונה. והביאור: ג"ע הוא למעלה מרע שזהו השמירה מרע, וכדי שיהי' בנין עדי עד צריך להשמר מרע, דרע פועל שלא יהי' "וחי לעולם". 

וזהו הביאור בהוראות רבותינו לקבל סמיכה לפני החתונה, דחתונה הו"ע בנין בית נצחי, ומקור הכל הוא בתורה, ובתורה סברות הם לבושים, אך הלכה פסוקה הוא בחי' הבית שאינו משתנה.

ד. יעקב הי' צריך לקחת את הברכות במרמה כדי לתקן את הערמה דקליפה - "והנחש הי' ערום". 

וזהו שרבקה אמרה לו "עלי קללתך בני", שזהו ענין של מס"נ, כי מפני שהברכות היו מבחי' שלמעלה משכל, ולכן כדי לקבל מבחי' זו צריך לעבודה שלמעלה משכל - מס"נ. 

ה. במדרש נאמר שיעקב נתברך בעשרה ברכות כנגד עשרה מאמרות. וי"ל שישנו שייכות פנימית בין הברכות להמאמרות, ושייכות פנימית זו מתבטאת בזה ששניהם הם במספר עשרה.

והביאור בזה: ע"י התורה - עשרת הדברות - פועלים קיום בעולם, וכשהאדם מקשר את י' הדברות וי' המאמרות נמשך לו שכר - י' ברכות.