א. ההוראה מ"ויצא יעקב מבאר שבע גו'" הוא שאף שלפני שבונים בית בישראל צריכים להיות באהלי תורה, מכל מקום בנין בית בישראל הוא דוקא בחרן - "חרון אף של מקום בעולם", ודוקא שם "מטתו שלימה".

השמירה בחרן הוא על ידי זה שכש"ויצא" הנה לקח "מאבני המקום וישם מראשותיו". ולכאורה אם צריך שמירה הרי צריך לשמור את כל גופו? אלא זהו ענין "יגיע כפיך כי תאכל", "יגיע כפיך" ולא יגיעת ראשך, דהכוחות הנעלים צריכים להיות מיוחדים עבור הקדושה. והשמירה היא דוקא ע"י אבנים - דומם - שהוא ענין קבלת עול. 

ב. מטתו של יעקב היתה שלמה אף שהי' בחוץ לארץ ו"הייתי ביום גו'", והיה גם עשיר בגשמיות, וכל זה היה מפני שבטח בהקב"ה. וההוראה לדורנו שצריך לבטוח בהקב"ה ולחנך את הילדים באופן ד"עם לבדד ישכון", ועל ידי זה נלך לקראת משיח צדקנו עם צבא "מייד אין אמריקא". 

ג. מהפסוק "מלא שבוע זאת" למדים ש"אין מערבין שמחה בשמחה". ואף שאין למדים מקודם מ"ת, מ"מ זהו דוקא בנוגע להלכה - דהמצוות שלאחר מ"ת הם באופן אחר לגמרי, שמצד ביטול הגזירה ו"ואני המתחיל", ממשיכים קדושה בדברים הגשמיים עצמם. משא"כ בנוגע לענינים של תכונות הנפש (האם שמחה נוספת מבלבלת את השמחה הראשונה), שבו לא הי' שינוי מלפני מ"ת, מפני שענין מ"ת הוא לתקן גם את הענינים שלפני מ"ת.