ההפטורה היא מענין הפרשה, זאת אומרת שההוראה דהפרשה באה ביתר ביאור בההפטורה. וצריך להבין מהו הקשר בין החלק השני דההפטורה – שבשכר שנבכודנצר יקיים את רצון הקב"ה וילחום עם מצרים יקבל את צור – לענין הפרשה?

ויובן בהקדים שדוקא ע"י הביטול שנעשה בבנ"י ע"י "הרעתה לעם הזה" שבסיום פרשת שמות נעשו בנ"י כלים לקבל את התורה, שעל ידה מתחבר האדם עם מצוה המצוות, והביטול דבנ"י פעל ביטול בעולם – ע"י המכות שפעלו שבירה וביטול במצרים.

והנה התורה מבארת שני טעמים להמכות: (א) "וידעו מצרים כי אני ה'", (ב) "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". וי"ל שב' טעמים אלו קשורים זה בזה, דזה שפרעה הכחיש את מציאות הקב"ה הוא הטעם להאכזריות שלו כלפי בנ"י. דהרי גם קיום המשפטים צריך להיות מפני רצון הקב"ה ולא רק מפני שכל האדם. ועד"ז בההפטורה, שהטעם לעונש מצרים הוא משום שאמר "לי יאורי ואני עשיתני", וזה פעל שלא הי' משענת לבנ"י אף שהבטיח לעזור לבני ישראל.

והנה, זה שקיום המשפטים צריך להיות מפני ציווי הקב"ה מדגיש את מעלת המעשה בפועל, דמפני שהמצוות הם ציווי הקב"ה שלמעלה מגדר הנבראים, א"כ אין העיקר שכל האדם וכוונת המצוות אלא המעשה בפועל, שדוקא במעשה - שאינו בגדר כלי - נמצא הרצון עצמי.

וענין זה מודגש בחלק השני של ההפטורה, דאף שנבוכדנצר לחם במצרים בשביל טובתו הוא ולא כדי לקיים רצון ה', מ"מ מפני שהעיקר הוא המעשה – "פעולתו אשר עבד בה" – מקבל שכר עבור זה.

וההוראה: גם כשאדם מקיים מצוה מצד פניה וכיוצא בזה מקבל שכר, ובפרט כשמדובר בבני ישראל, שגם בטבעם הם רחמנים וא"כ הטוב הוא גם בפנימיותם. ועל פי הנ"ל במעלת מצוות מעשיות, הנה מפני שכל ישראל מלאים מצוות מעשיות כרמון, ולכן צריך לאהוב כל יהודי, אע"פ שנמצא בקצוי תבל ולא ראה אותו מעולם.