במדרש איתא שכמרדכי שמע על הגזרה ראה שלושה תינוקות שהיו באים מבית הספר "כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך אמר לו אל תירא כו' פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי בבית הספר עוצו עצה כו' פתח השלישי ואמר ועד זקנה אני הוא כו' שחק והיה שמח שמחה גדולה כו' אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת כו' אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת כו'". 

וצריך להבין כמה ענינים ומהם: לכאורה הפסוקים הם שלא על פי הסדר בנביא. ומהו הדגשת השני "אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי", הרי מן הסתם גם הראשון למד יותר מפסוק אחד? ומהו הלשון "על בשורות טובות שבשרוני", מדוע אינו אומר לשון של נבואה? ומהו ההדגשה שהיו "באים מבית הספר"? ובאם שמח מדוע לבש שק ואפר וכו'? 

והביאור: טעם הגזירה הוא מפני שהשתחוו לצלם, זאת אומרת שהיה חסרון באמונת בני ישראל. ולכן כששמע מרדכי שהיה להם אמונה וביטחון בה', לא רק בבית הספר אלא גם "כשהיו באים מבית הספר", אזי שמח כי ידע שטעם הגזירה התבטלה, ועתה צריך רק לעורר את בני ישראל כדי לגלות את האמונה שישנו בהם.

ובענין האמונה ישנם ג' שלבים, בתחילה על הילד לדעת שמפני שמאמין בה' אזי "אל תירא מפחד פתאום", ואינו צריך הסברה. ואח"כ, כשלומד יותר (שקרא הרבה פסוקים בבית הספר ובזה הפסוק עמד), אזי מוספים "עוצו עצה ותופר כי עמנו אל", שזהו הסברה מדוע "אל תירא". ואח"כ, כשמבין יותר, אומרים "ועד זקנה גו'", שגם הענינים (שאינם עצה רעה כו' אלא ענינים) דטבע שהטביע הקב"ה (זקנה ושיבה) אין להתפעל מהם כי גם הם מה' ("אני הוא", "אני אסבול").