בזוהר איתא שאש המערכה שהיתה רבוצה כארי הוא מלאך אוריאל, ו"אתחזאי כחיזו דחד ארעא תקיפא רביע על טרפי'", ואח"כ אומר "כארי' רברבא רביע על קרבנא". ומבאר אאמו"ר שהם ב' הענינים שבאריה שבמרכבה העליונה גבורה וחסד, שהרי ארי' הוא ענין הגבורה אך "פני אריה אל הימין", וימין הוא בחי' חסד. 

וצריך להבין מדוע לפעמים נאמר לשון גבורה - שענין הגבורה שבו הוא בגילוי, ולפעמים נאמר לשון חסד - שענין החסד הוא בגילוי (דלכאורה בכל קרבן היה ענין של העלאה והמשכה)?

ויובן בהקדים ענין המילואים, שזה שלא שרתה שכינה בשבעת ימי המילואים הכוונה בזה למדרגת השכינה שלמעלה מהשתלשלות, שאינה נמשכת על ידי עבודת האדם ובאה מלמעלה, ונמשך דוקא ביום השמיני. ורק כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא נמשך אור זה רק לאחר עבודת התחתון, שלכן גם ביום השמיני הוצרך אהרן להביא קרבנות כדי שתשרה השכינה. 

והנה, בזוהר שם, לפני שאומר שהאש הוא "ארי' רברבא", אומר שזהו משל למלך שאמר לעבדו "זיל וטול דורון כו' וזהו ענין ותצא אש מלפני ה' גו' דא אוריאל כו' לקבלא דרונא". ויש לומר שענין הגבורה שבקרבנות הוא ענין ההעלאה, אך ההמשכה שעל ידי ההעלאה הוא רק מסדר ההשתלשות (גבורה והעלם), אך על ידי הדורון שבקרבן - שעבודתו הוא לעשות נחת רוחו לקונו - נמשך בחינת החסד - המשכה שלמעלה מסדר ההשתלשות.