בענין חביתי כהן גדול איתא בפרשתנו (ו' י"ג): "והכוהן המשיח תחתיו מבניו", ובגמרא מובא ברייתא "אם מת כהן גדול ולא מינו אחר תחתיו משל מי קרבה, ר' שמעון אומר משל ציבור ור' יהודה אומר משל יורשים". וטעם המחלוקת הוא שרבי יהודה לומד ש"הכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, דהכי משמע הכהן המשיח כשמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה". ורבי שמעון לומד מ"חוקת עולם" "משל עולם" (משל ציבור).

ויש לומר שמחלוקת זה תלוי בתוכן דחביתי כהן גדול. דהנה, לרבי יהודה גדר מנחת כהן גדול הוא כקרבן יחיד, שלכן היורשים מביאים את הקרבן במקום מורישם. אך לרבי שמעון גדר הקרבן הוא כעין קרבן ציבור (וכפירוש החינוך בטעם מצוה זו שהוא מפני שהכהן גדול הוא השליח דכל ישראל).

(והנה רש"י בפשוטו של מקרא סובר כרבי שמעון, שחביתי כהן גדול הוא כעין גדר דקרבן ציבור, ולכן על הפסוק "והכהן המשיח גו'" מפרש: "כליל תקטר: אין נקמצת להיות שיריה נאכלים אלא כולה כליל", שמנחת כהן גדול הוא בגדר דקרבן ציבור שלכן נקמצת (ורק מפני שלפועל באה ע"י הכה"ג לכן היא דומה קצת למנחת כהן הדיוט, שלכן "אין שיריה נאכלין").

ויש לומר שישנו עוד חילוק בין רבי יהודה ורבי שמעון. ובהקדים שהגמרא אומרת "ור"י האי חק עולם מאי עביד ליה? חוקה לעולם תהא" (שלולא לימוד זה היינו חושבים שאהרן מביא את החביתין בכל יום, אך הכהנים גדולים מבניו מביאים רק ביום שנתמנים ולא בכל יום). ותוספות מבארים שרבי שמעון "לית ליה האי סברא". והביאור בזה: לרבי שמעון - שגדר חביתי כהן גדול הוא כקרבן ציבור - מובן שדין זה הוא גם לדורות, כי "ציבור לא מת", ואם כן אין שייך שינוי בקרבן ציבור. אך לרבי יהודה שגדר הקרבן הוא קרבן יחיד, אם כן צריך לימוד שהחיוב נמשך תמיד - לא רק באהרן אלא גם בכהנים גדולים הבאים אחריו (כי ביחיד לא מצינו דין על דרך הדין ש"ציבור לא מת"). ועל פי זה יש לומר שלרבי יהודה הכתוב מלמדנו שבכל יום ישנו חיוב חדש (כי כנ"ל, לא מצינו בקרבן יחיד הבא "תמיד בכל יום"), שהקרבן דכל יום הוא בגדר דמנחת חינוך.

ויש לומר שביאור זה (שבכל יום הוא חיוב חדש) מתאים עם המבואר בלקו"ת, ב"חסידישע פרשה", שנאמר "ביום המשח אותו" ולא "מיום" מפני ש"עי"ז יהי' בכל יום ויום עד עולם גילוי בחינת ומדרגת יום המשח אותו".