בסיום מסכת יומא בירושלמי ישנה מחלוקת, שר' יהודא בן בתירא סובר שצריך לפרוט את החטא, ורבי עקיבא סובר שאין צריך לפרוט. 

וביאור פלוגתתם: התועלת בפירוט החטא הוא שע"י הפירוט ניתוסף בהבושה ובהתשובה. שזהו תועלת בהוה, אך מזה יכול בעתיד להיות ביטול נאמנות. ור"ע, שבכמה מקומות סובר שהעתיד גובר על ההוה, סובר שאין צריך לפרט.

אך לפי ביאור זה יוצא שלר"ע אין חסרון לפרט את החטא בינו לבין עצמו, וזה לא נתפרש בשום מקום. ולכן צריך לבאר בעומק יותר. והביאור: בתשובה מיראה נוגע לפרט את פרטי העבירה, דעבירה גדולה מעוררת יראה יותר גדולה מעבירה קטנה. אך בתשובה מאהבה אין נוגע לפרט את החטא, כי אין חילוק בין חטא קל לחטא חמור. ולכן ר"ע שסובר שהעתיד גובר על ההוה, אומר שכל תשובה, גם תשובה מיראה, מביאה סוכ"ס לתשובה מאהבה, וא"כ אין צריך לפרט את החטא. 

ולכן הרמב"ם פוסק שצריך לפרט את החטא, כי פוסק כהבבלי (דבכלל "הלכה כר"ע מחבירו, אך משמע שהבללי סובר כר"י שהרי הבבלי מביא מימרא מרב יהודה בשם רב "כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם") – שהבבלי לשיטתיה סובר שההוה מכריע את העתיד, והוא מפני שתלמוד בבלי הו"ע "במחשכים הושבני", וא"כ רואים רק את ההוה, והירושלמי (שאינו מביא את המימרא דרב, פוסק כר"ע) לשיטתיה שהעתיד מכריע את ההוה. 

וזהו הקשר להמשך הגמרא בירושלמי "מקוה ישראל ה' גו' וזרקתי גו'" - שזהו היפך הסדר דהסיום במשנה, דבמשנה מקדים "וזרקתי גו'" ואח"כ "מקוה ישראל גו'". דהנה, "וזרקתי" הוא התעוררות תשובה הבאה מלמעלה, "ומקוה" הוא התעוררות האדם מעצמו להיטהר. ולכן המשנה מקדימה "וזרקתי", דלולא ההתעוררות מלמעלה לא הי' האדם מתעורר בתשובה. ואח"כ בא עבודת האדם "מקוה ישראל גו'". אך התכלית הוא שעבודת האדם תביא לאתערותא דלעילא שלמעלה מההתעוררות הראשונה ולכן בירושלמי נאמר "וזרקתי גו'" לאחר "מקוה גו'". 

וזהו ההמשך דהגמרא, שלאחר שהגמרא מביאה את המחלוקת דר"י בן בתירא ור"ע - שתוכנה הוא כנ"ל - שמתשובה מיראה באים לתשובה מאהבה - מביאה הגמרא את ההמשך שמעבודת האדם באים לאתעדל"ע שלמעלה מעבודת האדם - שלימות התשובה.