יש לבאר שייכות ימי ההילולא של הרמב"ם ואדמו"ר הזקן, שבכמה שנים חלים בשבוע דפרשת וארא. והוא, שהרמב"ם ואדמו"ר הזקן חיברו חיבורים הן בנגלה והן בנסתר, ומטרת חיבורם היה דומה – לסדר את תורה שבעל פה בלשון צחה וברורה לקטן ולגדול, ולהורות הלכה ברורה. ועד"ז התחלת ספרם, שהרמב"ם מתחיל את חיבורו בראשי תיבות שם הוי', ומבאר ש"כל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתית המצאו", ואדה"ז מתחיל את חיבורו ב"יהודה בן תימא אומר" – יהודה אותיות שם הוי', ומבאר שצריך להיות "עז כנמר כו'", שמפני שנבראים אלו "נמצאו מאמיתית המצאו" לכן צריכים ללמוד מהם הוראה בעבודת ה'. ועד"ז בחיבורם בנסתר, שהרמב"ם חיבר את חיבורו בשביל הנבוכים, ועד"ז כותב אדה"ז שהתניא יאיר גם לאלו ש"בחשכה יתהלכו בעבודת ה'". וזהו השייכות לפרשת וארא שבו ישנו גילוי שם הוי' לכל ישראל, אף שבנ"י היו אז תחת סבלות מצרים ברוחניות הענינים.

דהנה, בהקדמת הרמב"ם ישנה שבועה שלא ללמוד את מורה הנבוכים אלא מי ש"שלם בדתו ובאמונתו", ועד"ז בנוגע לפנימיות התורה, שהרח"ו השביע ג"כ כעין שבועה זו. ומפרש ר"מ חגיז שהשבועה שהרמב"ם היא כשבועת חרם ונידוי, ולכן השבועה חלה אע"פ שלא ענו אמן. והנה, בדורות האחרונים "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה", וא"כ כמו שבכל עניני התורה אומרים ש"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" מפני ש"המאור שבה מחזירו למוטב", עד"ז הוא בנוגע להנ"ל, שיש לומר שהטעם שהרח"ו לא אמר את השבועה בלשון חרם ונידוי - שלשון חרם ונידוי חל ללא עניית אמן - הוא, כי כשיבוא הזמן לגילוי חכמה זו, אזי לאחר שיודעים שהלימוד הרצוי הוא דוקא באופן הראוי כהשבועה, מ"מ הלימוד שייך לכל אחד כי "המאור שבה יחזירו למוטב".

והנה בספר התניא ישנו ענין נוסף, שהתניא נכתב עבוד "יודעי ומכירי", דספר התניא הוא במקום יחידות, ואם כן יש לומר שעל ידי לימוד בספר התניא נעשה כל אחד "יודעי ומכירי" דאדמו"ר הזקן, וא"כ ספר התניא שייך לכל אחד.

וע"י ההקדמה הדרושה דלימוד פנימיות התורה שנתגלתה ע"י חסידות חב"ד, יכולים ללמוד את מו"נ בהתאמה עם תורת החסידות, ועי"ז זוכים לביאת המשיח שאז "תרבה הדעה וכו' וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם".