על הפסוק (יז, יד) "כתב זאת זיכרון בספר" איתא בגמרא (מגילה ז' א): "כתב זאת מה שכתוב כאן (בפרשת בשלח) ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה". 

ויש לומר שהתלמוד הבבלי מדגיש שענין מחיית עמלק נכתב בכל חלק מהתורה, ולכן מדגיש "במשנה תורה" (ולא ספר דברים) כי בתורה גופא משנה תורה הוא סוג בפני עצמו שהרי "משה מפי עצמו אמרו". 

ויש לומר שלשיטת הבבלי על ידי שמחיית עמלק נכתב "במגילה", דלא כבירושלמי שאומר "בכתובים", ישנו מעלה בכתיבה זו גם על הכתיבות שקדמו. 

ובהקדים, שההוא אמינא של החכמים שלא לכתוב את מגילת אסתר הוא מפני שנאמר "שלישים" ודרשו "שלישים ולא רבעים", אך על ידי שמצאו שכתוב "כתב זאת גו'" ראו ש"כתב זאת" - פרשת בשלח ומשנה תורה - הם כתיבה אחת, כי הפסוק מדגיש את ענין הכתיבה - "כתב זאת" - ובכתיבה אין חילוק בין הארבעה ספרים הראשונים למשנה תורה, ואם כן "שלישים" קאי על מגילת אסתר. 

והכתיבה במגילה הוא הוספה גם על הנביאם (דמעלת הכתיבה בנביאם על הכתיבה בתורה הוא שהעובר על דברי נביא חייב מיתה משא"כ העובר על דברי תורה), דבנביאים העיקר הוא הזיכרון (והכתיבה הוא רק כדי שיזכרו), וזיכרון שייך בדבר שהיה בעבר, משא"כ "מה שכתוב במגילה" שלמדים מ"בספר" הוא בדוגמת דבר שנכתב בתורה, ש"הוי דבר הנמשך והוה תמיד" - שהציווי עצמו נמשך תמיד על ידי שנכתב (וזה היה בקשת אסתר "כתבוני לדורות" שהכתיבה תהיה באופן דתורה שבכתב).

ומודגש ברמב"ם: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה" - שהמגילה ניצחית על דרך תורה שבכתב (משא"כ הנביאים והכתובים שרק ההוראות שבהם נצחיים).  

בפנימיות הענינים: הטעם שמחיית עמלק הוא באופן של "זיכרון בספר" הוא מפני שעמלק הוא קליפה דכתר ש"יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו", ואם כן הוא נמצא (בדקות) בכל מדריגה וממילא צריכים להלחם בו. והכח להילחם בו הוא מהקב"ה, "כי מחה אמחה", ע"י ההתקשרות לאתפשטותא דמשה שבכל דור.