על הפסוק (ו' כ"א) "וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושטף במים" מפרש רש"י: "ישבר: לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים. ומרק: לשון תמרוקי הנשים אישקורימינ"ט בלע"ז. ומרק ושטף: לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם". 

בפשטות כוונת רש"י לפרש שהדין שכלי חרס ישבר אינו מפני שזהו דין מיוחד בחטאת, כהפסוק הקודם "ואשר יזה מדמה על הבגד גו' תכבס במקום קדוש" - שמדבר בחטאת (שמפני שאי אפשר להוציא את הבליעה לכן ישבר), אלא הטעם הוא מפני שהבליעה נעשית נותר, שלכן "הוא הדין לכל הקדשים". אך לפי זה קשה, שאם כן מדוע צריך לשבור את הכלי חרס מיד אחר הבישול, דאם המדובר באיסור נותר, א"כ לכאורה מדוע אין התורה אומרת שצריך לשברו כשנעשה נותר? ומנה לי לרש"י שהאיסור הוא משום נותר? ומדוע מפסיק רש"י בין שני הפירושים בענין נותר בפירוש "ומרק"? ומדוע אומר בדיבור המתחיל "ומורק ושוטף" ש"למדך הכתוב כאן", הרי רש"י כבר פירש זה בדיבור המתחיל "ישבר" "לפי שהבליעה שנבלעת בו כו'"? 

והביאור: בפסוק שלפני זה בנוגע לחטאת נאמרו ב' דינים: (א) בנוגע לאוכל שבלע מבשר החטאת נאמר "כל אשר יגע בבשרה יקדש", ומפרש רש"י "כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה" נעשית כמו החטאת. (ב) ובנוגע לדם שהוזה על הבגד (אך לא נבלעה בבגד) "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה וכובס במקום קדש" - מקום הדם בבגד תכובס בעזרה. ולכן מסתבר שב' הענינים בפסוק דידן (פסוק כ"א) הם בהמשך ומתאימים לב' הענינים שבפסוק הקודם (פסוק כ). דבפסוק הראשון (פסוק כ) נאמר שכשהחטאת בלועה באוכל נעשית כל האוכל (לא רק החטאת שבה) קודש. ודין זה אינו גזה"כ בחטאת דוקא, אלא מפני בליעת הבשר (שעד"ז נאמר לעיל  - ו, יא - גבי מנחה). וכנגד זה בפסוק השני (כא) נאמר שכלי חרס שבלע נעשה כל הכלי קודש - ולכן צריך לשברו - ולכן אי אפשר ללמוד מכאן שאינו יוצא מדי דפיו, כי יתכן שהבליעה יוצאת אך כל הכלי נעשה כחטאת. וגם דין זה אינו גזה"כ בחטאת דוקא אלא מצד איסור נותר, שאיסור נותר הוא גם בכל הקדשים. והטעם שנעשית נותר הוא מפני שגדר נותר הוא (לא שזמן מסויים עבר אלא) דבר שאי אפשר לאכלו. ומפני שכל הכלי נעשה קודש, אם כן אי אפשר להשתמש בו וצריך לשברו מיד, כי כבר עתה הוא בגדר נותר. 

וענין השני שבפסוק הראשון (כ') הוא שצריך לכבס רק את מקום הדם בבגד (כי כל הבגד אינו נעשה קודש), שדין זה אינו מצד פסול שבדם אלא הוא חידוש שחידשה תורה בחטאת, ועד"ז הוא הענין השני בפסוק כ"א, שבכלי נחושת הבליעה אסורה - לא מצד איסור נותר (שהרי בכלי נחושת יכול לפלוט את הבליעה, וא"כ אין צורך לשבור את הכלי), אלא להוציא מהכלי את טעם בשר החטאת, ע"ד "תכבס" שבפסוק הקודם. ולכן מפסיק רש"י ומפרש פירוש "ומרק" - שזהו לשון צחצוח ונקיון להדגיש שזהו אותו הענין של "תכובס" שבפסוק הקודם (וגם שעי"ז שמפסיק בין ד"ה 
"ישבר" המדבר באיסור נותר, לד"ה "ומרק ושוטף" שהוא ע"ד הדם שהוזה על הבגד הנ"ל, מדגיש שהאיסורים הם גדרים שונים).  

מהענינים המופלאים ע"ד ההלכה: להרמב"ם "וכלי חרש גו' ישבר" הוא דוקא בחטאת, אך "מריקה ושטיפה" הוא דין בכל הקדשים, ולהראב"ד סובר ששניהם הם בכל הקדשים. ולרש"י בפשש"מ ישנה דיעה שלישית, ש"ישבר" הוא מצד נותר, ונותר שייך בכל הקדשים, אך "ומרק ושוטף" הוא (ע"ד "תכבס") חומר מיוחד בנוגע לחטאת דוקא.