ברש"י (יט, יד): "ולפני עור לא תתן מכשול: לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

צריך להבין: מהו ההכרח להוציא את הפסוק מפשוטו? ומדוע מביא רש"י דוגמא מהמקרה שבו הנותן עצה קונה את השדה אחר כך, דלא כהמדרש שמביא כמה דוגמאות שבהם יש היזק ל"עור" ללא תועלת לנותן העצה?

והביאור: בתורה נאמר כבר שאסור לגרום נזק לחבירו, דכבר נאמרו דיני נזיקין כו', ולכן מפרש רש"י שפסוק זה מדבר במקרה שאין בעצה גופא הזיק כלל (דישנם מקרים שבהם חמור עדיף משדה), אך הציווי פה הוא שהנותן עצה יתן עצה שהיא רק לטובת ה"עור" ללא התחשבות בטובת נותן העצה (אף שזה נהנה וזה לא חסר). וזהו הפירוש "עצה שאינה הוגנת לו", (שלא יתן עצה) שאינה הוגנת רק עבורו (מקבל העצה) והיא הוגנת גם לנותן העצה.