ברמב"ם (גניבה ז, יד): "וכל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הציווי, וכל המקבל עליו מצות מדות הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הציווין".

ביאור השייכות בין מצות מדות ליציאת מצרים: האיסור דמדות הוא מפני הערמומית שבלב, דבאותו רגע שמודד ועושה את עצמו כאילו הוא מתנהג בישרות, הוא מרמה את חבירו. והתורה הקפידה על הערמומיות שבלב (ולכן האיסור הוא אפילו בעשיית האבנים בלתי שלימות). 

והנה, לשיטת הרמב"ם הטעם לעונש המצריים אף שהקב"ה גזר ש"ועבדום" כו', הוא מפני שהם העבידו את בני ישראל מפני הרוע שבלבם ולא מצד גזירת ה'. וזהו הקשר למדות שגם במדות הקפידא אינה על החסרון של ממון חבירו אלא על הערמומיות שבלבו. 

והערמימות שבלבו הוא תחילת עשיית הרע ולכן מביא הרמב"ם שהוא ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הציווי.

בעומק יותר וע"ד המוסר: ענין איסור מדות הוא שיש לו ב' מדות אחד לעניני עולם הזה ואחד לעניני קדושה, שבעניני קדושה מתנהג ע"פ ה"מדה" שהשולחן ערוך, אך בעניני עוה"ז מתנהג ע"פ ה"מדה" דהנהגת העולם.