כ"ק מו"ח אדמו"ר העמיד את עצמו בסכנת נפשות שלא יגיע לקאסטראמא בשבת (שנשאר בבית האסורים עד לאחר השבת). וצריך להבין איך העמיד את עצמו במצב של ודאי סכנת נפשות עבור ספק חילול שבת (שהרי יתכן שהיו יכולים לשנות את הפקודה ולדחות את הנסיעה, או להשתדל שהרכבת תעצור בשבת וכיוצא בזה), ובענין שהוא מדרבנן (איסור תחומין דרבנן)?

והביאור: בענין זה לא נוגע חומרת האיסור אלא קידוש ה', דאילו היה נוסע ברכבת בשבת, היו הרואים אומרים שהסכים לנסוע בשבת - דזה היה מטרת הגזירה שיסע בשבת. ועל דרך שמשה נענש במים המרים "יען גו' להקדישני גו'". 

ויש להוסיף שגם בהיותו במאסר - ששם לא היה שייך ענין של קידוש ה' שהרי אחרים לא ראו את הנהגתו שם - עמד במסירות נפש שלא לתת להם שום חשיבות כו'. והביאור בזה יובן משם הפרשה: חוקת. שכאשר עניני תורה חקוקים בנפשו אזי לא שייך להפריד את עצמו מעבודת ה', ואם כן לא שייך שיכנע בפני אלו הנלחמים בתורה ומצות, ולכן עמד נגדם בתוקף במסירות נפש.