על הפסוק (יד, ג) "לא תאכל כל תועבה" מפרש רש"י: "כל תועבה: כל שתעבתי לך, שאם צרם אוזן בכור כדי לשוחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו".

וצריך להבין מדוע מביא הדוגמא של "צרם אוזן בכור" ולא - ענין כללי יותר - מטיל מום בקדשים? ובדוגמא השניה הרי רש"י פירוש ש"ג' פעמים נאמר לא תבשל גדי בחלב אמו כו' אחד לאיסור אכילה", ואם כן מדוע מפרש שהזהיר כאן על אכילתו?

והביאור בזה: לרש"י קשה, שאם המדובר בתועבה אזי פשוט שאסור לאכלו, ולכן מפרש שמדובר במקרה שלולא ציווי התורה היה קא סלקא דעתך שמותר לאכלו. ולכן מדגיש בתחילת פירושו "כל שתיעבתי לך" - שהדבר אינו תועבה מצד עצמו אלא שהתיעוב הוא רק מצד הגברא. ורש"י אומר "כגון צרם אוזן בכור", ואינו מביא דוגמא דפסולי המוקדשים, כי פסולי המוקדשים קדושים גם לאחר שיש בהם מום עד שפודים אותם ולכן הם דבר האסור (תועבה), משא"כ בכור בעל מום אינו קדוש, והתועבה הוא רק מצד פעולת האדם - שצרם את הבכור - ואם כן זהו דבר מתועב לאדם. 

וזהו הביאור בסיום לשון רש"י "ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום", שהבכור עצמו אינו אסור באכילה והאיסור הוא על הגברא שלא ישחט ויאכל על אותו המום, אך אם נולד בו מום אחר יכול לשחוט ולאכול כי הבכור מותר באכילה גם ללא המום שהאדם הטיל בה. 

ועל פי זה יובן בפשטות הדוגמא השניה שמביא רש"י "בשל בשר בחלב" (בשינוי מלשון הגמרא "מנין לבשר בחלב שאסור באכילה"), דכוונת רש"י הוא שהאיסור דבשר בחלב הנלמד מפסוק זה - נוסף על האיסור דאכילת בשר בחלב מצד החפצא שנלמד מזה ש"לא תבשל גדי" נאמר ג' פעמים - הוא איסור על הגברא שבישל, שבשבילו ישנו איסור נוסף ד"לא תאכל כל תועבה", משא"כ אדם אחר האוכל עובר רק על האיסור חפצא שמצד "לא תבשל". 

וזהו שרש"י מדגיש "והזהיר כאן על אכילתו", שכאן ישנו זהירות נוספת על האיסור חפצה מפני שזהו דבר שתיעבתי לך.