עה"פ (ב, יד) "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", איתא בתנחומא שאמר משה: "יש ביניכם לשון הרע והאיך אתם ראויין לגאולה". וצריך להבין הרי בזמן שעבוד מצרים עבדו בני ישראל עבודה זרה, ואם עבודה זרה לא היה סתירה לגאולה א"כ מדוע לשון הרע הוא סתירה לגאולה?

והביאור בזה: ידוע שביציאת מצרים היה לידת עם ישראל, וזה פעל בהם אחדות - שנעשו לעם אחד. והנה, לשון הרע (בנוסף להזיק חבירו, ובנוסף לגילוי הרע שבזולתו) מגלה ומדגיש את הפירוד והחילוק שבין אחד לשני, ובמילא זהו בסתירה לבחירת הקב"ה בבני ישראל - עם אחד. דאף שהבחירה בבני ישראל אינה מצד מעלתם של בני ישראל אלא בבחירתו החפשית, מ"מ הבחירה היא בהעם, וע"י לשון הרע נעשה חסרון במציאות החפצא דעם אחד.

וזהו שהמדרש אינו מדגיש את חטא ההלשנה, כי חטא ההלשנה הוא כשאר החטאים שאינו סתירה למציאות עם ישראל, ולכן אינו בסתירה לגאולה.  

והנה, רש"י מביא את הפירוש הנ"ל שמשה אמר ש"מעתה אין ראויין להיגאל", ובד"ה הבא מביא "ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך". ויש לומר שכוונת רש"י הוא שלאחר שראה משה שיש בהם לשון הרע ומ"מ סוף סוף הגאולה עתידה לבוא, לכן אמר משה שזהו טעם השעבוד, כי שורש השעבוד וההתחלקות הוא מישות, ועבדות פועל שבירת וביטול הישות והגאוה, שעי"ז נעשים ראויים לגאולה ולבחירת הקב"ה בעם ישראל, שעי"ז נעשו אומה נצחית שאינה יכולה להתבטל בתור אומה - בחר ה' בישראל לנחלה.