על הפסוק (ד, כ) "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" מפרש רש"י: "על החמור: חמור המיוחד הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו שנאמר עני ורוכב על החמור".

וצריך להבין לכאורה כדי לבאר את ה"א הידיעה - "החמור" - מספיק לבאר שזהו החמור שחבש אברהם, ומה נוגע בפשוטו של מקרא לומר "והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו" (שזהו נס גדול ביותר, ואינו נוגע להבנת הכתוב)? 

והביאור בזה: לרש"י קשה מדוע אומרת התורה "וירכיבם על החמור", הרי לכאורה אין נוגע במה הרכיבם ומספיק לומר שמשה לקחם איתו? ולכן צריך לומר שבזה ישנו ביאור בכללות הענין. דהנה, משה לא רצה לקבל את שליחותו של הקב"ה ואמר "שלח נא ביד תשלח" (ביד אהרן - שלא רצה לקחת גדולה לפני אהרן, או ביד משיח), אך לא מצינו שהקב"ה יענה למשה על טענתו. ולכן יש לומר שהמענה הוא בזה שהקב"ה סיבב שמשה ירכיבם על החמור. דהחמור מדגיש (בנוגע לטענה הראשונה - ביד אהרן) איך שאברהם קיים את ציווי ה' ללא היסוס, (ובנוגע לטענה השניה - ביד משיח) וחמור זה הוא שעתיד משיח להיגלות עליו, וא"כ ביאת המשיח הוא בכוחו של משה בהמשך ליציאת מצרים.

ועוד יש לומר שבענין "עני ורוכב על חמור" - מעלת הענוה - מודגש הטעם שהקב"ה בחר במשה דוקא מפני שלא רצה ליטול גדולה. 

מיינה של תורה: ישנם ג' שלבים בבירור החמור - החומר דגשמיות הגוף והעולם: (א) בזמן אברהם לפני מ"ת - שאז הי' "ויחבוש את החמור" שענינו להכניע את החומר שלא יפריע לאור הנשמה. (ב) בזמן משה בסיום הבירור ד"כור הברזל" דמצרים, שאז הי' "וירכיבם על החמור" שהחמור עצמו נעשה כלי לקדושה ע"י ריבוי האור המאיר (אך מ"מ אינו מתברר מצד עצמו ולכן נאמר "על החמור" - שהבירור הוא "עליו". ולכן משה עצמו לא רכב על החמור). (ג) בימות המשיח שאז יתברר החומר מצ"ע - שהבשר עצמו ירגיש "כי פי הוי' דיבר", ולכן נאמר "שעתיד מלך המשיך להיגלות עליו" - שהגילוי הוא בחומר גופא.