סיכום:
עבודה עתה גורם שלמות בציון לעת"ל.

העבודה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (או חדשים) ע"י התבוננות בפסוק "שמע ישראל הוי' אחד, ואהבת", וצריך לפעול בכל ג' העניינים שבהמשך הפרשה: "ושננתם", לימוד התורה. "וקשרתם", קיום המצוות. "וכתבתם על מזוזות", העבודה בענייני הרשות, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".
"ציון" כפשוטו היינו העיר עצמה, אבל הצ"צ כותב שזה דוחק קצת ומבאר ע"פ הירושלמי דהיינו ישראל, מהכתוב "ולאמר לציון עמי אתה". וזה בא להם ע"י העבודה בג' הקוין: תורה, "ואשים דברי בפיך". גמ"ח, "בצל ידי כסיתיך". עבודה, "לנטוע שמים וליסוד ארץ", ואז "ולאמר לציון עמי אתה". פנימיות הלב, יחידה, שכל מציאות האדם הוא ציון וסימן לעניינים שלמעלה, כמו רשב"י שאמר אנא סימנא בעלמא, מאן פני האדון דא רשב"י. כך כל אחד גם אם הוא בבחינת "עמי" לשון גחלים עוממות הוא בחי' ציון וסימן.
כל זה קשור גם לפירוש "ציון" כפשוטו, ירושלים. כי עבודת הקרבנות תלוי בביהמ"ק שבירושלים. משא"כ תפילה אף שיכולים להתפלל בכל מקום גם בפינה נידחת ההמשכה אינה כ"כ בגילוי. מ"מ יש מעלה בעבודה התשובה בזמן הגלות ("ושביה בצדקה") שבנ"י מתגברים על העלמות והסתרים וממשיכים עי"ז גילויים למעלה מהגילויים שבזמן הבית.