סיכום:
עליית "שביה" למעלה במדרגה מ"ציון".

בלקו"ת מתחיל עם ענין ירידת הנשמה למטה צורך עליה, עד"ז הירידה לגלות צורך עליה למדרי' נעלית יותר מלפני הגלות. מטרת הירידה, המשכת עצומ"ה "אשר אנכי מצוך היום", "היום לעשותה", "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אתכפיא, ומוסיף "ממש", אתהפכא. ע"ד חלק אלקה ממעל (הנשמה למעלה) ממש (בירידה למטה), כך גם תושב"כ בהעלם ובקיצור, תושבע"פ בגילוי. קודם לזה התבוננות בפסוק שמע ישראל, שמע ל' אסיפה, בירור הניצוצות, הוי' אחד, גם גדרי המקום ו' קצוות בטלים ליחודו ית'.

"כל זה כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן הוא גלות ניצוץ אלקי בנה"ב". ב' פרקים (או סעיפים) הראשונים בלקו"ת מדבר בענין גלות מעצם ירידת הנשמה גם אם עבודתו כדבעי', פ"ג מבאר ענין גלות בתוך נה"ב בהעדר עבודה, היא סיבת הגלות כפשוטו והפדיה וההשבה ע"י משפט וצדקה.

בלקו"ת "ציון במשפט תפדה" היא למעלה מ"ושביה בצדקה", אבל בלקו"ת מהאריז"ל הוא להפך, הפדייה במשפט הוא למטה, שהדין שעושים בני אדם בעוה"ז שפודין מהחיצונים אבל עדיין נשארת במקומה, אך כדי שתשוב למקומה הראשון ולמעלה מזה הוא ע"י צדקה לפנים משורת הדין, א. כי העני לא נותן לו כלום ב. שנותן גם כשאין מבקשים ממנו, אמיתת החסד כשאין מי שיקבל ממנו, מדת החסד מאנט (תובע) להשפיע, כמו שהקב"ה טבע הטוב להיטיב האט נאכגעלאפן (רדף) אחר סדהש"ת וברא כדי שיוכל להיטיב לברואיו. טבע זה ירש אאע"ה לכאו"א מישראל שמחפשים ורודפים אחר עניים וגבאי צדקה ומחזיקים קופות צדקה בבית. עד"ז אהבת ישראל הוא גם למי שלא ראה מעולם ולא קיבל ממנו דבר וצ"ל מס"נ לאהבו. מזה ששני הפירושים נכתבו בספר שנקרא בשם "לקוטי תורה" צ"ל שיש קשר ביניהם אף שהם הפכים. כי הפדיה ועליה משבי' (שהיא למטה יותר) ע"י צדקה, מגיעה למעלה ובשלימות יותר מעליית ציון (שאינה בשביה רק בהעלם) ע"י משפט. עד"ז הניצוצות שנתרחקו לגמרי בגלות ולא נרגש בהם שרשם, לעת"ל יהפכו לקדושה בעצם מהותם.