סיכום:

"ציון"; העיר וישראל, תשובה עילאה.

אחד הפירושים בציון היינו הצדיקים ההולכים בדרך הישר הוא משפט התורה "א תורה לעבן", כל מעשיו גם לימודו הם ע"פ הלכה בשו"ע בהקדמת הביטול. "ושביה", ל' שיבה (חזרה) ול' שבייה (גלות) בעל-תשובה, משיב ניצוצות הקדושה השבויים בגלות ע"י מעשה (ל' כפיה וביטול), בצדקה שלו גורם לצדקת ה' שיסלח לו מדה כנגד מדה.

המפרשים פירשו ציון על העיר, אבל בדרושים העדיפו פי' הירושלמי בציון על ישראל מהפסוק "ולאמר לציון עמי אתה", ושם רומז על משפט וצדקה, תומ"צ שעל-ידם נעשה בחי' ציון. "ואשים דברי בפיך" - תורה בפה, פנימיות שבאדם, אנכי ה"א גו' "הרחב פיך (פה שבו אוכל ושותה ונעשה דם ובשר, כך תורתך בתוך מעי) ואמלאהו". "בצל ידי כסיתיך" - תורה, גם מקפת למעלה ממדוה"ג, בחי' מזון ולבוש. "לנטוע שמים וליסוד ארץ" - מצוות בכלל וקרבנות בפרט. אמנם למסקנת הדרושים בפסוק מרומז תורה ("ואשים דברי") גמ"ח ("בצל ידי") ועבודה ("לנטוע שמים וגו'").

ציון לשון סימן, כמאמר רשב"י אנא סימנא בעלמא, יכולני לפטור כל העולם מהדין, בעל תשובה (להסיר הדין מהעולם) למעלה מצדיק שגוזר והקב"ה מקיים, ואפילו מזה שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל, כי בבע"ת נאמר "טרם יקראו ואני אענה", תכלית השלמות דתפדה ודשביה. ע"י תפלה עם א אידישער קרעכץ (אנחה של יהודי), תשובה עילאה תשובה שלימה באים ליעוד דישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין.