תשי"א
תשי"ב
תשי"ג
תשי"ד
תשט"ו
תשט"ז
תשי"ז
תשי"ח
תשי"ט
תש"כ
תשכ"א
תשכ"ב
תשכ"ג
תשכ"ד
תשכ"ה
תשכ"ו
תשכ"ז
תשכ"ח
תשכ"ט
תש"ל
תשל"א
תשל"ב
תשל"ג
תשל"ד
תשל"ה
תשל"ו
תשל"ז
תשל"ח
תשל"ט
תש"מ
תשמ"א
תשמ"ב
תשמ"ג
תשד"מ
תשמ"ה
תשמ"ו
תשמ"ז
תשמ"ח
תשמ"ט
תנש"א
מאמרים - תשד"מ
הנחות
בלתי מוגה - מהדורה ישנה
סיכום:
להחזיר את הגוף והנשמה למעלה ממקורו.
"ציון" היינו סימן, הכוונה לנפש האלקית, יש בה ב' תכונות הפכים: א. אינו הדבר אלא סימן לדבר, חלק אלקה ממעל, נפש השנית. ב. הוא מענינו של הדבר שהוא סימן אליו "ממעל ממש". "שביה", ב' פירושים: א. שיבה וחזרה. ב. שבויים שלה. זה אינו שייך בנה"א אלא רק בלבושים דמדו"מ שאינם במקומם האמיתי ומתלבשים בגוף ונה"ב, או על הגוף עצמו. כללות עבודת האדם והכוונה במתן תורה לעשות שלום בעולם, חיבור נשמה בגוף, הן ציון והן שביה, אלא דציון היא עבודת הנשמה גופא, ושביה קאי על לבושי מחדו"מ שבגוף ונה"ב, או הגוף עצמו.
לציון צריך "משפט", שתרגומו (שעניינו בירור לשון אוה"ע) "הלכתא", הליכה מלמעלה למטה, ע"ד השופט שאומר דעתו כפי שכלו מלמעלה, זה שייך לנה"א, "הלא דברי כאש". אבל לשביה צריך צדקה להעלות העני ממדרגתו, "וצדקה תרומם גוי", הגבהת והרמת הגשמיות. ומקדים ציון כי לימוד התורה הלכות הצריכות ופנימיות העניינים קודמת ונותנת כח לקיום המצוות. אף שהשבת הגוף בצדקה היא למעלה מציון, כי זה גופא שלא מרגיש האלקות הוא מפני שרשו למעלה יותר, כל הגבוה ביותר וכו', וע"י צדקה חוזר לשורש ומקור נעלה יותר. תחילה הקב"ה עוזרו ואח"כ האדם עובד בשלימות בתורה במוח שבראש וצדקה וכל המצוות ברמ"ח איברים, וע"י עבודה בקב שלו מקבל מלמעלה תשעה קבים של חברו הוא הקב"ה שנקרא רעך ורע אביך.
ראה לקו״ש דברים-שבת חזון שיצא לאור בשנה זו ס״ב (לקו”ש חכ״ט ע׳ 10): "פסוק זה על אף שייכותו לשבת חזון, יש ממנה הוראה נצחית בעבודת האדם כל מקום וכל זמן. גם הפרטים וגם הסדר".
מיוסד:
”וידועים הדרושים על פסוק זה בלקו״ת פרשתנו ובדרושים שלאחרי זה שכבר נדפסו (דכל ענין שבדפוס הוא לדורות)”.