סיכום:
ישראל מפרנסים ומתפרנסים.

"הרועה בשושנים", שהוא ית' רועה ומפרנס לנש"י, אמנם לפעמים נקראים ישראל "רעייתי פרנסתי" שהם מפרנסין להקב"ה, פרנסה הוא במזון ולבוש, קרבנות "לחמי לאישי", וצדקה "לבושו צדקה". קשר אלול לצדקה כי סליחות מתחילים "לך ה' הצדקה", גם הצירוף דשם הוי' דחדש אלול הוא ס"ת הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי" (ה'ה'ו'י'). כשם שמזון ולבוש פועלים חיבור נפש וגוף, עד"ז ישראל בתומ"צ מפרנסין, חיבור הקב"ה בעולם, ע"י שמעוררים תענוג מעבודתם ונמשך מעצמותו ית' בחכמה ומשם למלכות עד לעוה"ז התחתון.
כ"ז היה בשנים כתיקונן שהיו ישראל בחי' "רעיתי", אמנם לפעמים אין העבודה בשלימות, בעיקר באלול שעושה חשבון אמיתי אליבא דנפשי' ובא למסקנא שעליו להשלים החסרון וצריך לזה התעוררות ונתינת כח מלמעלה "הרועה בשושנים" יגמה"ר. לזה מביא בלקו"ת המשל דמלך בשדה. משל שמשתקף (שפיגלט זיך אפ) במציאות עוה"ז הגשמי ובמלכי אוה"ע, שאנשי העיר מקבלין פניו בשדה, לא רק במקום השדה אלא גם לאנשים שניכר בדיבור ומעשה וגם במחשבה שלהם שהם אנשי שדה והמלך מראה להם פנים יפות ושוחקות ומקבל בקשותיהם בספ"י, וכשהולכים העירה להיכל מלכותו הם עולים לדרגת "רעייתי פרנסתי" ומסיפים בכבוד המלכות ומכתירים את המלך ברוב עם (לשון עוממות) הדרת מלך.
מצב זה של "אני לדודי" בשעתא חדא (מיט איין קער) אינו מספיק, וצ"ל "הרועה בשושנים" ששונים הלכות בתורה, כי צריך להמשיך בכלים (ימי אלול הם מ' ימים שבהם קיבל משה לוחות אחרונות שאז לא עסק בתפילה אלא בתורה) ולהוסיף בתפילה כנגד ענין "שושנים" י"ג מדות הרחמים.