סיכום:
"הוי' אלקינו עימנו" במעשה דוקא

ביאור שאלת הגוים בכלל, וכן הגוי אשר כקרבך, הנה"ב והיצה"ר, "איה אלקיכם", בשלמא האבות ראו אלקות בגלוי, האבות הן הן המרכבה, והמשיכו אלקות ע"י המדות שלהם, אברהם באהבה וחסד, יצחק יראה ופחד, ויעקב במדת האמת שלו. דענין זה, שע"י המידות והשכל אפשר להגיע למדריגות נעלות בהשגת אלקות, הוא דבר שגם הגויים מבינים אותו ואפילו הגוי אשר כקרבך. משא"כ בזמן שלאחר מ"ת, הנה אז עיקר העבודה היא בענין המעשה. ע"ז באה הבקשה "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", והמענה על זה הוא "ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה" אלקות נמשך בשמים ובעשי' בשוה, דאלקינו (אלקה שלנו) הוא למעלה מגדרי שמים וארץ בשוה, לפיכך נמשך בשוה בשמים וגם בעשי', ואדרבה, המשכתו בעשי' היא באופן דחפץ, פנימיות הרצון. וזהו המענה אל הגוים, דמכיון שא"ס ב"ה הוא למעלה מעלה גם מענין המוחין וגם מענין המעשה, לפיכך אפשר שתהי' המשכת האלקות גם במעשה ובעשי'.

ביאור הענין בעבודת האדם, דהנה אפשר שיתבונן באלקות, מ"מ אינו פועל פעולתו בהאדם. וצריך שיקשר עצמו לאלקות, צוטראגן דעם ענין צו זיך, עד שירגיש בליבו שיהי' לו רצון חזק לאלקות. אבל המעשה הוא עיקר הכוונה ועיקר הפעולה ועיקר ההצלחה, משא"כ בענין הכוונה במוחין ומדות הנה ע"ז יש מניעות ועיכובים והעלמות והסתרים. והמענה על טענה זו הוא, "אלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה", היינו דמכיון שאצלו ית' הנה שמים ועשי' שוים כנ"ל, לפיכך, לא רק המשכת אלקות בכלל היא בעשי' דוקא, אלא גם הגילוי אינו דוקא בשמים וברוחניות, אלא אפ"ל גם במעשה בפועל. וזהו "ואלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה", דמכיון שאלקינו הוא מובדל שלא בערך משמים וארץ בשוה לפיכך הנה אותו ענין שבשמים ("אלקינו בשמים"), בחי' הגילוי נמשך ב"כל אשר חפץ עשה", דגם בעשי' בפועל ישנו ענין הגילויים. זהו תוכן הבקשה: "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו", דהגם שבזמן הזה הנה העבודה היא באופן שהמעשה הוא העיקר, ולכאורה ענין הכוונה והמוחין ומדות הוא בהעלם, מ"מ "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו", שיהי' גם אצלינו גילוי האלקות כמו שהי' אצל האבות שהן הן המרכבה.

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש