סיכום:
צמאון הנשמה וסדר עבודתה.

ברית, חסד ושבועה, אינם תלויים בתנאי, וא”כ מדוע נאמר "והיה עקב תשמעון" ולמה קורא 'מצות שאדם דש בעקביו' בשם משפטים (שכליים) לכאו' צ"ל חוקים או עדות?
מבאר ענין תלת קשרין ישראל אורייתא וקוב"ה, נשמות למטה הם כמו ב' דברים מתקשרים, משא"כ למעלה הם דבקים כאחד, מעלה בהתקשרות למטה שבאים למדרגה גבוה יותר.
הנשמות למעלה נק' "בנות ירושלים", שלימות היראה, נשמה למטה אומרת "שחורה אני" אפגעריסן [מנותק] מעצמות א"ס ב"ה, מבנות ירושלים, כי הגוף אינו כלי לאהוי"ר ודבקות, בארץ ציה ועיף בלי מים, אעפ"כ "ונאוה" יש לה אהבה וגם יראה בתכלית הנוי והיופי. אהבה מצמאון כרשפי אש ויראה מצד ביטולה והנחת עצמותה. אף שנשמות למעלה בטלים בעצם, כלא חשיב, אך אינו מתבטל לגמרי (ער ווערט ניט אויס) באופן דאין עוד. משא"כ הנשמה למטה מצד העלמות והסתרים תופס שהאמת אינו כן (כאפט זיך אז עס איז ניט אזוי) ויש רק עצומ"ה א"ס ואין עוד מלבדו, הביטול בתוקף יותר, לכן "ונאוה".
גם בתורה ע"י שירדה ונתלבשה בעולם פועלת התקשרות ישראל עם עצמות, נפעל התקשרות התורה עם עצמות, הן בגליא והן בסתים דישראל ואורייתא וקוב"ה. "את הברית ואת החסד אשר נשבע" הם ג' עניינים למעלה מטו"ד שמכריח עצמו בלית ברירה כביכול.
"והי' עקב" אינו תנאי אלא סדר עבודה בנשמה, בחי' יעקב, עקבתא דמשיחא, אותותינו לא ראינו, ומ"מ "תשמעון" בהבנה והשגה "את המשפטים האלה" שישפוט עצמו ע"י התבוננות בתכלית בריאתו ומעמדו ומצבו בירידה מבחי' טהורה היא, גלו לאדום שכינה עמהם, ער שלעפט מיט זיך את הניצוץ אלקי, יבוא למצב של "תשמעון" מחשבה, השגה, "ושמרתם" דיבור, ת"ת כנגד כולם "ועשיתם" מעשה, "ושמר ה"א לך את הברית וגו' אשר נשבע" עניינים שלמעלה מהשתל', "והיה" לשון שמחה, ימשכו למטה בגשמיות "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'".