סיכום:

ציון קאי על הנשמה חלק אלקה ממעל ממש, לכאורה לא שייך בה גלות ושביה ואינה צריכה תיקון, מדוע צריכה לפדיה? אלא שבערך לעבודה שהיתה יכולה להגיע ("טהורה היא") ובפועל לא הגיעה, כי ירדה לבי"ע, צריכה לפדיה. הטעם שלא נאמר מהיכן לפדותה: א. כי אין עבודת אחד שווה לחברו. ב. אין הפדיה ממקום מסוים, רק בערך לעבודה שיכלה להגיע ולא הגיעה.

פדיית הנשמה במשפט, הלכות התורה, בל"ג. ופדיית הגוף בצדקה ומצוות, מדידה והגבלה. לשון שביה ותשובה שייכים זה לזה, (כי לה"ק אינו ל' הסכמי, אלא מורה על תוכן הדבר, העולם וסדהש"ת נבראו ע"י אותיות דלה"ק). הכוונה בירידה לשביה וגלות אינה לעצמה, אלא לגאולה שתבוא אחריה ע"י תשובה. "והרוח תשוב וגו'". עי"ז ממשיכים אור חדש במצוות (כמצוות רצונך) ובתורה, תורה חדשה מאתי תצא, המשכה מלמעלה מהזמן בזמן ומקום. בשבת חזון הנשמה, חלק אלקה ממעל, רואה את ביהמ"ק ממש, ופועל על הגוף שיהיה שמחה גדולה ביותר למעלה ממדידה והגבלה.