סיכום:
"על צבאותם", לאחר הבירור מגיע לבחי' ראי'

כללות עבודת ישראל לברר את העולם ולעשותו משכן לו ית', כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין. לכן נק' ישראל 'צבאות הוי'' בעבודתם לברר את העולם, השמים והארץ וכל צבאם, "וצבא השמים לך משתחוים".

'צבא' לשון צביון כדרז"ל לצביונם נבראו וישראל המבררים נק' בשם צבאות הוי', נטפל לשם הוי', דהנצוצין שנתבררו בגלות מצרים נתעלו להיכלל בשם הוי'. שם זה לא נתחדש ע"י חנה ושמואל, רק נתגלה על ידם, כמו"כ "צבאות הוי'" לא נתחדש ביצי"מ רק נתגלה אז. גם ישראל נק' אז צבאות הוי' שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי'. "והוציא הוי' את בנ"י על צבאותם", שנש"י הן למעלה מבחי' נצוצין. כי בזה שהעולם נעשה דירה לאדם העליון מוסיף כביכול עילוי למעלה. ואדרבה, הטעם מה שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם כי כן הוא בדירתו ית' שהדירה מוסיפה כביכול עילוי למעלה. 

לאחר הבירור נש"י הם למעלה מהניצוצין ומאיר להם אלקות באופן של ראי' כמו במ"ת שהאיר בחי' "אנכי" בכאו"א מישראל ע"י "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", במ"ת נעשה כאו"א מישראל עבד מלך, מלך. 

מעלת ההמשכה בראי' היא בשתיים. שהיא המשכה נעלית יותר; התאחדות האדם הרואה עם מה שרואה, נחקק באדם באופן שאין שייך בזה שום חלישות, בשמיעה קען קומען דער קלוגינקער (יכול לבוא ה"קלוגינקער") ולפעול חלישות, בראי' אין שייך שום חלישות, כי ההתאמתות שבראי' היא נעלית יותר מבשמיעה, עד שאינה דומה שמיעה לראי'. משה רצה להמשיך ולפעול שיהי' כן בכאו"א מישראל ובאופן של קביעות, אבל לא פעל זה, לכן נאמר אח"כ "ועתה ישראל שמע", בחי' שמיעה לבד, אבל ביחידי סגולה המשיך ופעל העבודה דראי' ובאופן של קביעות. וגם בכאו"א מישראל המשיך ופעל שתהי' העבודה דראי' באופן של מקיף. ומשמע בהדרושים שמקיף זה פועל גם בפנימיות. 

וזהו "באתי לגני אחותי כלה", שהוא באופן נעלה יותר מבתחילת הבריאה, ע"י עבודת הבירורים ההמשכה נעלית יותר, "אלה תולדות פרץ גו'" שפורץ כל המדוה"ג דהעולם וישראל שיהי' אמיתית ענין הראי' באלקות. דהירידה שבינתיים היא ירידה גדולה ביותר, א געוואלדיקע ירידה, א מורא'דיקא ירידה, און א מאוים'דיקע ירידה, שכ"ז הוא בשביל העלי' נעלית ביותר, שאז יהי' אמיתית ענין הראי' באלקות. שלימוד התורה דלע"ל יהי' באופן של ראי' "והיו עיניך רואות את מוריך", "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", גילוי דפנימיות עתיק, שבשביל עבודה זו מבזבזים את כל האוצרות, שהם אוצרות כאלו שלא רק שאין משתמשים בהם, אלא גם אין מראים אותם, והוא מה שאוא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, ובשביל עבודה זו מבזבזים אותם. ואף שבזבוז האוצרות הוא ע"י פקידי החיל, שהם הצדיקים רבותינו נשיאינו שבכל דור ודור עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, הרי הבזבוז עצמו הוא בשביל אנשי החיל.

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש