סיכום:
קבלת עול, הכנה לבנין המלכות.

"אשר תשמעו", מעלת השמיעה קב"ע, שומע לכל דברי האדון ומקיימם, הוא יסוד העבודה, כי ע"פ טו"ד אפשר לטעות כמו שאול שחמל על צאן עמלק בשביל מעלת הקרבנות, אבל מצד הביטול לא שייך לטעות ועבודתו בשלימות, "שמוע מזבח טוב", "כי לי בנ"י עבדים" שאין שייך הפסק ושינוי כלל, לזה צריך עבודה בנפש למעלה מטו"ד או שלא ע"פ טו"ד, או ביטול דקב"ע שלא ע"פ טו"ד, שאז אין התחלקות ונמשך אור הסוכ"ע שבכולהו עלמין בשוה.
מ"מ עשיה לעילא, מעלה בביטול ד"נעשה" שהוא לבעל הרצון משא"כ "נשמע" הוא לרצון שכבר בגילוי, שיש כבר טעם ועונג כמוס לרצון. ביטול דנעשה, הוא מוכן שכאשר יהיה איזה רצון יקיים הכל, בכל מאודך, יחידה, עושין רצונו של מקום, פרשה ראשונה דק"ש, משא"כ פרשה שניה "והיה אם שמוע", קב"ע, אך אינו בכל מאודך ביטול עצם הנשמה לבעל הרצון.
ב' דרגות ביראה וביטול: נשמע, יראה תתאה, בתחילת העבודה, אם אין יראה אין חכמה, קבלו גזרותי; נעשה, יראה עילאה, תכלית העבודה, אם אין חכ' אין יראה, קבלו מלכותי. הוא העבודה דר"ה להמשיך רצון למלוכה מבעל הרצון. אלא שצריך להקדים ביטול דיראה תתאה, עבודה כל השנה וחודש אלול ואז מגיעים בר"ה לנעשה, המשכת רצון עצמי למלוכה, עשיה לעילא.
"ראה אנכי גו' אשר תשמעו", עכשיו תובעים הזהרו ב"נשמע", אמנם התכלית הוא הביטול ד"נעשה" עז"נ "את הברכה אשר תשמעו" שיגיעו לבחי' נעשה ולבחי' "ראה אנכי גו' לפניכם", לפנימיות הנפש, אשר, לשון ודאי תשמעון ותגיעו לנעשה בלי ספק בדרך ברכה, שבודאי יקויים, כי ההמשכה היא מאנכי, עצמות שמעלה ומטה שווין לפניו, ויהי' הביטול לבעל הרצון, בנין המלכות משרשה העצמי לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי.