סיכום:
ע"י תורה נעשה יחוד תמידי כמו בביהמ"ק.

"ציון במשפט תפדה" כי לימוד התורה היא התחלת העבודה דפדיון והשבה. ביהמ"ק ותורה הם ענין אחד, משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. בביהמ"ק לא ענו אמן אלא ברוך שם כבוד כו'. 'אמן' הוא המשכת יחוד הוי' ואלקים למטה בעוה"ז, "ברוך אתה ה' אלקינו", בביהמ"ק מצד עצם עניינו היה בו יחוד זה בגילוי, גם בהגבלת הטבע האיר אור הבל"ג, לכן לא הצריכו לענות אמן. משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה כנגד ד' אותיות שם הוי'. ע"י לימוד התורה ביר"ש שבא ע"י פנימיות התורה ממשיכים יו"ד, סוד שבתורה, בבי"ע, הו"ה, (פשט רמז דרוש) כאשר לימוד 'פשט-רמז-דרוש' התורה איז דורכגינומען מיט סוד התורה, ממשיך שם הוי' פנימי' אצילות בבי"ע, משא"כ תורה לבד היא בבריאה לכן נקראת 'מתנה' שהיא ל' פירוד. אלא שעתה אין היחוד תמידי, בביהמ"ק אמרו בשכמל"ו במקום עניית אמן כדי שגילוי זה יבוא באופן שאין לו הפסק, למעלה מענין "אינו זז לעולם" שאפשר שיהיו בו שינוים והפסק.

הסדר בפסוק ציון במשפט תפדה וגו': התחלת העבודה להביא את הגאולה הוא ע"י לימוד התורה "במשפט" ונוסף לזה קיום המצוות "צדקה" כמ"ש "עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי" להנצל משונאי ישראל, סיום הכתוב "ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו", משפט וצדקה מכלים את שונאי ישראל ונעשה פדיון בנה"א-"ציון" והשבה בנה"ב-"ושביה".