סיכום:
"מחי' מתים ברחמים רבים", קו האמצעי 

"כי כארץ תוציא צמחה", הם ישראל שנק' ארץ חפץ ומצמיחים תומ"צ. "כגנה זרועי' תצמיח", ע"י מעשה וכוונת המצוות. אמנם מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, כתיב "כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה", הצמיחה מעצמה בלי זריעה, גילוי האור מלמעלה, ע"י עבודת התשובה והתגלות י"ג מדה"ר באלול עד יוהכ"פ. כי רחמים הוא קו האמצעי, למעלה מב' הקוין וכולל ומכריע ביניהם, עולה בפנימיות הכתר ונמשך עצם לכל מקום בשוה. במדות הוא כשמרגיש את הזולת ומתקשר ומתאחד עמו וממילא מתעורר ברחמים עליו.

תורה היא בקו האמצעי, "זכרו תורת משה", משה מלגאו ויעקב מלבר, מיטתו שלימה, "כנשר יעיר קינו", עלייתו באין ערוך, העליה ממצרים למ"ת ע"י "ואשא אתכם על כנפי נשרים", עליה באין ערוך, לכן באלף השביעי דחד חרוב הקב"ה עושה לצדיקים כנפים כנשרים. עליה שלא בהדרגה. כי אז העליה לעולמות ע"ד שבת, שהדיבור עולה למחשבה. בר"ה העלי' היא בבחי' הפנימיות, וגם בשבת יש עלי' בפנימיות הדיבור, אף שבחיצוניות האותיות אין שינוי כלל, ותמיד נצב בנבראים להוותם מאין ליש, החידוש והעלי' הוא בהחיות, אבל חיצוניות האותיות הוא תמיד בלי שינויים, מזה הוא חיות העולמות. אבל לעת"ל חד חרוב, יחדש את עולמו ועושה להם כנפים כנשרים ויתעלו למעלה כ"כ עד שיהיו שטים על פני המים, שיוט בלבד, כמו חכם גדול כשמעיין בשכל קטן הוא שט בו בנקל בלי טורח. עלי' זו באין ערוך היא בכנפי נשרים, קו האמצעי. כל זה בחי' תורה. למעלה מזה, "הוי' בדד ינחנו", בד הוא יחידי, שהוא ית' יחיד ומיוחד, והד' הוא מלכות דאצילות. ובדד היינו עליית מלכות דאצילות במלכות דא"ס, עי"ז נעשית גם עלי' דמלכות דא"ס בפנימיות ועצמיות א"ס. והוא ע"י תשובה, "בגדי בד" שבהם נכנס כה"ג לקדה"ק ביוהכ"פ. והוא "כנשר", למעלה מבחי' נשר, "ישאהו על אברתו", למעלה מרמ"ח אברין דמלכא, כי "ימצאהו בארץ מדבר", גם כאשר נשר ונפל מדרגי' ונק' מת, טל תחי' דיגמה"ר מקו האמצעי יחיהו, מחי' מתים ברחמים רבים. יצרנו כאישון עינו, מן השחור שבעין, יתרון האור מתוך החושך, השחרות מזדכך ומתהפך לבהירות, אזי הוא למעלה מבהירות הלובן, ואז ישרה בו הראי'. וזהו גם מה שמסיים בכתוב "ואין עמו אל נכר", שגם מי שמצד מצבו יש לו שייכות לענין אל נכר כו', מ"מ הנה מצד יגמה"ר נעשים לו זדונות כזכיות.

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש