סיכום:
הכח לברר גם לפני האכילה.

לדעת הזהר גם ברכות ראשונות מדאורייתא, אף שלא נפסק כן בשוע"ר, אבל אלו ואלו דא"ח ע"ד שלעת"ל הלכה כב"ש רק עתה לא זכינו, אבל מצד פנימיות התורה אפשר שפיר לומר שיש חיוב מהתורה לברכא לי' לקוב"ה על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא.
ברהמ"ז הוא עליית הניצוצות מעולם התוהו שבירר באכילת הלחם, הנה כאשר איש ישראל עומד בדרגה כזו שהנהגתו היא ע"פ פנימיות התורה אזי ברכות הנהנין חשובים וחמורים כברהמ"ז שחיובה מן התורה, כאשר עבודתו היא בכל מאודך, בחי' תוהו שבתיקון, אזי עוד קודם אכילתו בכוחו לברר 'מיטן גאנצן שטורעם' כמו ברהמ"ז ולאחר שמברך ומברר נוסף בו כח לברר באופן נעלה עוד יותר.
דיוק בעל ההילולא בזהר "ברוך הוא רזא דמקורא עילאה מכלא" היינו יסוד אבא (ולא בינה) בה מתלבש אוא"ס, נקודת היהדות לעמוד בנסיון למס"נ על קדה"ש למעלה מטו"ד, יו"ד שבשם, ויש בה ג' אותיות י'-נקודה ו'-קו ד'-שטח, חב"ד, הם ג' הלשונות "לארקא, מי' ולאמשכא, מו' ולאנהרא, מד'", מבואר בענין נקודה קו ושטח, שהמשכת הברכה ממקור העליון הוא עצם הברכה ולא הארה לבד, מרומז בלשון 'לארקא' מלשון שמן תורק, מריק מכלי לכלי, שהשמן עצמו, חכמה, כפי שהיה בכלי הראשון נשפך (גיסט זיך) לכלי השני ובאופן כזה נמשך עד למטה "לאנהרא כל בוצינין" הם הכלים לאור.