סיכום:
שמיעה, קבלת עול דעבד פשוט ונאמן.

קביעת מזוזה, כשם שהוא בבית הפרטי כן הוא בעולם שיהיה ראוי לדירת אדם העליון בקביעות, וכן לעת"ל אף ש"פרזות תשב ירושלים" מ"מ "אני אהיה לה חומת אש סביב" שצריך למזוזה.
מזוזה שייכת לממונו של אדם ולאדם עצמו, מ"מ שייך ביחוד לאוזן, חוש השמיעה שבאדם, לכן המאמר הוא על פ' עקב תשמעון ולא ואתחנן, שביקש משה "אעברה נא ואראה", ראיה באלקות, אף ש"תשמעון" כולל מחדו"מ ומרומז בתיבות "תשמרון ושמרתם ועשיתם", מ"מ נאמר בלשון "תשמעון" שהוא העיקר.
מעלת שמיעה על ראיה (אף שראי' הוא התאמתות) הוא ע"ד 'חכם עדיף מנביא' שמשיג היכן שאין בכח הראי' להגיע, אף משה שביקש "אראני נא וגו'" הנה "וראית את אחורי" ולא למעלה מזה, "כי לא הראני וגו'" ורק במיתתם רואים, האריז"ל השיג למעלה מזה בבחי' שמיעה, עד"ז משחרב ביהמ"ק פסקה נבואה בחי' ראיה, אך ע"י הפלפול ושקו"ט דתלמוד בבלי באים להשגות נעלות, "יעשה למחכה לו למאן דדחיק במילי דאורייתא".
אמנם תכלית הכוונה להמשיך מלמעלה מהגבלה בפנימיות, לכן מפרש עוד פי' שמיעה - קבלת עול, "הנה שמוע מזבח טוב", קבלת הציווי בלי טעם, רק מחמת היותו דבוק לא"ס בעל הרצון, עי"ז תופסים מלמעלה מהגבלה וממשיכים בפנימיות. לכן עבד שקנה אדון לעצמו הגישו אל המזוזה ורצע את אזנו, אבל כאשר "לי בנ"י עבדים" השמיעה היא כדבעי מקבל הציווי בלי טעם, עובד אדונו ולא את שכלו, גם כשאין לו הרגש הבנה ושכל (ער האט ניט קיין געפיל קיין פארשטאנד און קיין געשמאק אין דעם) מניח ומבטל אפי' שכל דקדושה, שמוע מזבח טוב, הוא יוצא מכל הגבלה וכל מציאותו הוא האדון, אזי ממשיך "אוזן זו מהר סיני אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ" כדי להיות משועבד לו ית', שמיעה זו דקב"ע תופס בעצמות, ראיה מנגלה, סימאו נותן דמי עינו חירשו נותן דמי כולו, כי כל מציאות העבד הוא שמיעה וקבלת ציווי האדון, כך בעבודה רוחנית.
"מזוזה", מזו לזה, ישראל "עם זו יצרתי" מקבלים מהקב"ה "זה אלי", מקור החיים וגורם שיהי' "זז מוות" (מזוזות) הרע מתרחק מהבית ולא יוכל להתקרב, גם זו וזה בגימ' כ"ה, ע"י השמיעה הנה גם הבחי' שלא שייך בהם בחי' "זה" אלא "כה" בלבד נמשך בפנימיות. שייך לפ' עקב שעיקר העבודה דקב"ע "תשמעון" הוא בדרא דעקבתא דמשיחא שעבודתם בביטול יותר מדורות הראשונים עד שמשה היה עניו לגבי עבודתם.