סיכום:
א' זעירא, ענווה דמשה בלימוד התורה
ויקרא אל משה גו', אני הוא הקורא אני הוא המדבר, אני ראשון ואני אחרון, כתר ומלכות. אל"ף דויקרא זעירא, מלכות. ומאידך, ויקרא לשון חיבה ותענוג, פנימיות הכתר, מצד חיבת הרב לתלמיד נותן לו רווח בין פרשה לפרשה. 

התורה ניתנה בהר סיני דמכיך מכל טוריא, ע"י משה עניו מאוד מכל אדם, על אף מעלותיו הנפלאות עד דמי שמשוה עצמו למשה (דער וואָס פאַרטשעפּעט זיך מיט משה) מלקין אותו, כי א"א להיות כלל מציאות שוה למשה רבינו. מדת האמת ראה, משה אמת ותורתו אמת, מ"מ היה עניו, כי התבונן אם היו נותנים לאדם הענינים שניתנו לו מלמעלה (מצד הענווה שלו חשב, שגם השני הי׳ מגיע לדרגתו, ועוד למעלה מזה) מ״מ בהיותו עבד נאמן, ראה שכל ענינים אלו נתנו לו מלמעלה, וא"א לידע איך זה יהי׳ אם יתנו ענינים אלו לאדם אחר. 

הצ״צ בתחילת לימודו בויקרא שאל למה הא׳ זעירא, ויענהו אדה"ז, אדם הראשון ידע מעלתו לכן נאמר אדם בא׳ רבתי, וזה נתן האפשריות שיהי׳ אח״כ ענינים בלתי רצויים, משא״כ אצל משה רבינו, הגם שידע מעלת עצמו, מ״מ לא החשיב את עצמו, ואדרבא ידיעה זו הביאה אותו להיות שפל בעיני עצמו עוד יותר, ולכן נאמר אצלו ויקרא בא׳ זעירא. דהנה, מסיפור זה מובן ג״כ שהא׳ זעירא דמשה רבינו היא למעלה גם מהא׳ רבתי דאדם הראשון. ומגיע למעלה מאל"ף רבתי בדברי הימים. מעלת בת ציון על מדרגת אחותי ואימי. ע"י לימוד התורה בביטול, ונפשי כעפר לכל תהי' אזי פתח לבי בתורתך, שנוסף בהבנה והשגה למעלה ממדוה"ג. 

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש