סיכום:
רק בעבודה בל"ג יגיע ל'חדשים' בכל יום.

ב' שאלות נפלאות: א. מדוע כותב בלקו"ת שאם אינו 'כחדשים' אז ודאי שהמרירות והשמחה הם מעניני עוה"ז. ב. מדוע רק אם יתבונן שקיום תומ"צ ממשיך עצמות יהיה כחדשים. הרי גם אם יתבונן בשכר שבעוה"ב יהיה לו חיות גדול בתומ"צ. 

ומבאר: כדי להיות כחדשים בכל יום הוא ע"י גילוי בחינה שלמעלה משינויים, אור הסובב שלמעלה מהתלבשות, "אנכי מצוך היום", גילוי העצמות שאינו בגדר גבול ובל"ג מחבר סובב וממלא, א. גילוי הסובב פועל בפנימי' האדם, ב. מחבר שינוי עם העדר השינוי. חיבור "חדשים" עם "בכל יום".

ע"י יחוד סובב וממלא, הוי' ואלקים, מגיע אדם להכרה שעניני הגוף ששרשו משם אלקים הם רק עבור הנשמה ששרשה משם הוי', לזה כתב בלקו"ת דדוקא ע"י קיום תומ"צ באופן זה אין ענייני עוה"ז תופסים מקום לגביו. אבל כשמקיים תומ"צ בלי גילוי אור הבל"ג נמשך מזה השכחה וכו'. גלות שייך לשכחה "למה לנצח תשכחנו", זה קשור עם מ"ש בהפטרה "ידע שור קונהו גו' ישראל לא ידע עמי לא התבונן", האריז"ל מפ' על חטא העגל, הסיבה לזה היה מפני שלא התבוננו בעניינים שלמעלה מהעולם והיתה עבודתם בהגבלה.

ביאור הצ"צ "זכור הוי' מה היה לנו", כאשר שם הוי' (מ"ה) נעשה אלקים (בגימ' לנו) העצה לזה היא "זכור הוי'", העבודה באופן של זיכרון. פי' הבעש"ט, ע"י גילוי מ"ה דהנשמה שלמע' מהתלבשות באים לעבודה דזכור למע' מהגבלה. כמו"כ "ציון" היא הנשמה למע' מהתלבשות, לא שייך בה שביה רק גלות ("ותאמר ציון עזבני ה'") הפדיה שלה במשפט, תורה. "ושביה", הנשמה שבהתלבשות היא בשביה בנה"ב ("ואד' שכחני") שייך בה שכחה והפדיה שלה היא בצדקה, כללות המצוות.