סיכום:
שמחה מהחידוש בעבודת ישראל בגלות

לוחות הראשונות, עבודת הצדיקים שבטבע ישראל, אתעדל"ע שלא ע"י אתעדל"ת. אינו חידוש אמיתי; לוחות האחרונות, עבודת בע"ת, אתעדל"ת, בדרך דילוג ונעשה חידוש ומשלים כוונת הבריאה. לכן הם כפליים לתושיה, ריבוי באין ערוך מזכויות הצדיקים, הגאולה ותורה דלעתיד הם בזכות תשובה. תורה בזמן הגלות בתלמוד בבלי, במחשכים הושיבני. אבל הלכה כמותו מצד היגיעה שמגיע בהעלם העצמי. מצוות בגלות, מתבונן בחיסרון שבמצוות מביא 'חילא יתיר' ופועל דירה בתחתונים לעצמות, שלימות דלעת"ל. הזמן דתשובה במ' יום דאלול עד תכלית העילוי דנעילה ביו"כ באמירת שמע ישראל, אח"כ נמשך עד לקליטה דשמע"צ, שנקרא שמיני בהמשך לסוכות, אבל הוא רגל בפ"ע, שמתגלה חידוש באחדות דיחידא עם יחיד, יהיו לך לבדך. השמחה בלוחות אחרונות בשמח"ת פועל בענינים תחתונים בעולם.

קושית המאמר מדוע אין שמח"ת על לוחות הראשונות:

הרי עיקר הגילוי והשלימות דמ"ת הי' בנתינת לוחות הראשונות דוקא, הן בנוגע לישראל שהיו אז בתכלית השלימות, דבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן, והן בנוגע להעולם שהי' אז גילוי אוא"ס ממש למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני ותרגם ואתגלי, וגילוי זה פעל בכל העולם כמארז"ל צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה, ועד שהקול דעשרת הדברות הי' נשמע מכל ד' הרוחות ומלמעלה ומלמטה, אז די וועלט (וכל הו"ק שבה) האט אויסגעשריען אנכי ה' אלקיך גו', לא יהי' לך גו'. דכל זה הי' בלוחות הראשונות דוקא, ולמה קבעו שמחת תורה בשמיני עצרת על לוחות האחרונות דוקא.

ענין שמיני עצרת:

בחי' קליטה נעשה בשמיני עצרת, עצרת מלשון קליטה.. בשמיני עצרת הוא הזיווג, ועד לאופן ד"והיו לבשר אחד", שמזה נעשה ההולדה דתומ"צ (תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים) במשך כל השנה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. וזהו ג"כ שעצרת הוא מלשון מלוכה (כמו "זה יעצור בעמי"), דבשמיני עצרת ווערט א איד א מלך און א בעה"ב על כל סדר ההשתלשלות, לעשות ממנו דירה לו ית'.

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש