סיכום:
שיתקע עצמו בתוקף לבנין המלכות "בהבלי הזמן"

הפטורה זו לעולם נקראת קודם ר"ה, יותר מפרשת נצבים, כי לפעמים פ' וילך מפסיק בין נצבים לר"ה. העבודה דר"ה הוא, תקעו בחודש שופר, בחידושו של שופר, שהשופר מתחדש בכל שנה, ושופר של שנה זו אינו השופר של השנים הקודמות. שחוזרין כל הדברים לקדמותם וצ״ל ענין התענוג, לא מספיק העבודה בכח המעשה, דיבור, מחשבה, מדות, שכל או אפילו רצון, אלא צ״ל העבודה בפנימיות הנפש, כח התענוג, שעי״ז ממשיכים אור עליון חדש מפנימיות התענוג שלמעלה. 

"תקעו", הוא קב"ע, שתוקע עצמו (ער שטעלט זיך אַריין) בתוקף גדול, זהו כללות ענין העבודה דר"ה. כל השנה הקב"ע היא רק הכנה לקיום המצוות, בר"ה היא עבודה בפני עצמה. "בחודש", שצ"ל התחדשות בעבודת כל שנה לגבי השנים הקודמות. "שופר", מלשון שפר ותענוג. וע״י עבודה זו ממשיכים מלמעלה "בכסה" (בהעלם), ואח״כ "ליום חגנו". לכן ר"ה נקבע בבריאת נפש האדם, פנימיות ותכלית הבריאה. ועבודתו כלשון הרמב"ם עורו ישנים וכו' התעוררות מדורמיטא לבנין המלכות, ״בהבלי הזמן״, גם בעוה"ז שבגדר זמן, ונוצר ע״י הבל פיו של הקב״ה, עד שיתכן ענין הבלי הזמן כפשוטו, תהי׳ התעוררות תשובה, עד שיעשו מגשמיות העולם דירה לו ית', המשכת תענוג ("שוש אשיש") בבגדי ישע ובמעיל צדקה, שפירותיה בעוה"ז הגשמי, וע"י מעשה התקיעה בשופר גשמי מחלק הדומם שבו, וממשיך "חוק לישראל הוא", "לחם חוקי", "משפט לאלקי יעקב", לימוד הלכות, מעשה שבתורה.