סיכום:
פנימיות התורה, להחיותם ברעב.

במן ב' הפכים, מחד מאכל רעבון ("ויענך וירעיבך") עינוי כיוה"כ, אכילתו איננה שוללת ואף גורמת רעבון, מאידך תיקנו עליו ברכת הזן שהוא רק לאכילה כדי שביעה (ואכלת ושבעת) ויובן ע"פ ענין המן, פנימיות התורה ויש בה ב' אופנים:
לחם מן השמים, ידיעת מציאות אוא"ס שלמעלה ולא השגת המהות, השגת נפה"א בהפלאה, גילויו פועל ביטול באדם, חכמה, מביא ליראה, פועל ואינו שולל רעבון אעפ"כ נקרא 'מאכל' כי ע"י נעשה האדם כלי לחיות שלא בערכו "להחיותם ברעב" מקבל חיות מתענוג עצמי בלתי מורגש למעלה מאכו"ש. נמשך מעומקא דכולא, המשכה רק לז"א, שכל מופשט, מעדן לנהר, מקור הברכה דשבת.
לחם מן הארץ, לומד ומשיג אלוקות המתלבש ופועל בירור וזיכוך הנה"ב, שכל השייך למדות, מאכל משביע לאדם שעיקרו מדות וכשלא משיג הוא רעב וצמא להשיג, בינה, מביא לאהבה. נמשך מעומקא דבירא, המשכת בינה למלכות, שכל גלוי, המשכה לנהר וגן, משבת לו' ימי החול.
ע"י המשכת ב' עומקים אלו בשכל האדם וביטול שלו מזה, אזי גם ההגבלות שלו בענייני פנימיות התורה שהם מצד עצמם למעלה מהשכל, נמשכים בשכל בהשגה ממש. ע"י הפצת המעיינות מתגלה ענין המעיינות עצמן.
מן, למעלה מגדר עולם (מקום וזמן) לכן הי' צריך להתחדש בכל יום כי ניכר בו שנמשך מלמעלה (אין פת בסלו) גם לא היה מוגבל בטעמים ואינו נראה לעין המוגבל, רק אדם הבטל הוא כלי לשפע בל"ג, 'אינו רואה ואוכל', הוא אמיתת השובע והעשירות כי נשפע תמיד מלמעלה. "וביכלתו של כאו"א מישראל לבוא להרגש זה, ובפרט ע"פ הידוע שפרנסה בזה"ז הוא באופן דהשפעת המן, וע"י הרגש זה הוא כלי לקבל השפע הבלתי מוגבל דמן .. ע"י שהוא כלי ריקן הוא מחזיק גם השובע והעשירות דמן ונמשכים לו כל ההשפעות דבני חיי ומזוני באופן של רויחי".