סיכום:
"מעלת רשב"י ביום הסתלקות 'בחד קטירא'"
מעלת ההתקשרות, בחד קטירא התקטרנא, שהוא בפנימיות, אבל דבקות הוא בחיצוניות. בעבודה הוא החילוק בין קרבנות וקטורת, מזבח החיצון ומזבח הפנימי, חיצוניות הלב ופנימיות הלב. תורה, המשכה מלמעלה למטה, בהשתלשלות, הוא בכלל דביקות, אלא שהוא דביקות דאורות, משא"כ מצות הוא הדביקות דכלים, וישראל מתקשראן בחיצוניות וגליא דאורייתא, ועי"ז בקוב"ה. אבל התקשרות ישראל מצד עצם התורה שלמעלה מהתפשטות וגילוי הוא בסתים דאורייתא וסתים דקוב"ה. למעחה מזה הוא ענין ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, קשר עצמי דישראל וקוב"ה ללא אמצעות התורה, הקשר השלישי דתלת קשרים. מצד שרש ישראל בעצמות וממשיכים גם בתורה שיהיה חד עם העצמות. לימוד התורה דרשב"י היה באופן בחד קטירא אתקטרנא, התקשרות שלמעלה מדבקות עד לכולא חד, רק שבכל יומי דאתקטרנא בהאי עלמא היה לימודו בגלוי ע"ד התקשרות וביום הסתלקותו האיר בו בגלוי הקשר דישראל וקוב"ה שמצד עצם הנשמה, והאידנא נשמתי בי' אחידא בי להיטא. 

"ע״י שפתח ר״ש ואמר בחד קטירא אתקטרנא כו׳, דפירוש ״פתח״ הוא שפתח את הצנור, ניתן הכח לכאו״א מישראל שיהי׳ אצלו אפס קצהו ושמץ מנהו דענין זה, שלימוד התורה שלו יהי׳ באופן דנפשו קשורה להתורה בכל פנימיותו, דהגם שישנם זמנים שמוכרח להפסיק מלימוד התורה, מ״מ, בעת הלימוד יהי׳ זה (לימוד התורה) כל מציאותו, ועד שיהי׳ חד עם התורה ועם נותן התורה, חד ממש. והנתינת כח לזה ביתר שאת היא ע״י לימוד פנימיות התורה, תורתו של רשב״י, שעי״ז ישנו הכח (עוד יותר) להתקשר ולהתאחד עם התורה ונותן התורה. וע״י הלימוד וההפצה דתורתו של רשב״י, שבדורותינו אלה נתגלתה בתורת החסידות, מקרבים גם את הגאולה".

נערך ע"י הר' שנ"ז שי' פרקש