דברי הרמב"ם בגדר שמחה דסוכות; במש"כ "מצוה להרבות" י"ל ב' אופנים: ריבוי בנוסף לעיקר, או ריבוי שהוא העיקר עצמו. (ס"א)
בילקוט מבאר טעם השמחה המיוחדת דסוכות (שנאמר בו ג' פעמים ענין השמחה) כי הוא חג האסיף וגמר העבודה; כן הוא גם ברוחניות, ענין התשובה, ולכן אז השמחה בלי גבול. (ס"ג)
טעם החילוק בין חסידים ואנשי מעשה לשאר העם באופן שמחת בית השואבה. (ס"ו)
מעלת השמחה משחרב בית המקדש. (ס"ז)
השמחה צריכה להתלבש בכלים - בשמחת תורה מתחילים מבראשית; כלל ופרט בתורה; הכללים שלא נמנו (במנין המצוות) הם למעלה מהפרטים - דוגמא מתפלה; דיוק הלשון (האומרים תפלה דרבנן) "לא ראו מאורות מימיהם; "ולואי שיתפלל אדם כל היום". (ס"ח)
לולב ומיניו - כולם על שמו של הלולב, כי יש מעלה בתורה על מצוות; וכן בנוגע לתלמידי הישיבה. (סט"ו)
ביאור בצוואת הריב"ש - בענין "עבודה תמה" ו"שלא ישכחו הדברים"; מעלת הכלל והאיכות. (סי"ח)
הפעולה ד"עבודה תמה" בג' העמודים. (סכ"ב)
ענין "שנת הקהל". (סכ"ד)
ענין עבודת "ילדים מפרחי כהונה" שהאירו את ירושלים בשמחת בית השואבה; ובעבודת האדם בזמן הזה. (סכ"ו)
אודיו