לאדה"ז הותחל "ענין קבלת התורה" בג' ימי הגבלה (ובכל יום נעשה ענין אחר בקבלת התורה). ג' הענינים ד"ממלכת כהנים" "הגבלה" ו"פרישה" ישנם במ"ת - שענינה דירה בתחתונים - "הגבלה": שלא יהי' בכלות הנפש. "פרישה": שהעולם לא יפעול בו ירידה. וזה נעשה ע"י שבנ"י הם "ממלכת כהנים". 

אם יבוא משיח באמצע ימי הספירה (ועד"ז בקטן שהגדיל באמצע ימי הספירה), יש לומר שיוכלו להמשיך לספור בברכה - אף שהתחלת הספירה אינה באותה השלימות דתמימות כסיומה - כי זה שישנה מצוה בתורה לספור פועל חשיבות (במציאות העולם וב)ספירת הימים שלפני זמן חיובו.

הרמב"ם אינו מונה את מצות התשובה ומונה רק את מצות וידוי. הביאורים: (א) תשובה אינה מצוה  (ב) היא מצוה כוללת, ולב' ביאורים אלו - היינו שתשובה היא המשכה כללית. (ג) התשובה והוידוי הם ב' חלקי מצוה אחת - דתכלית התשובה הוא להכניס אור וחיות במצוות הפרטיות. 

ישנו חיוב "מכח סברת הדעת" על בני נח לשמור על דיבורם. וא"כ (לפי רש"י ישנו) קס"ד שבני נח שהזירו יאסרו ביין, וע"ז ישנו לימוד שאם נדרו להיות כנזרי ישראל הם מותרים ביין, כי נזירות ישראל - הקדושה שבנזירות - אינה שייכת לבני נח (אך שייכים הם לענין הפרישות שבנזירות).  

הפסוק "כמראה" בא לבאר במה הדלקת המנורה "גדולה" מחנוכת המזבח, שבמנורה ישנה מעלה מיוחדת שהקב"ה הראה אותה למשה. וזהו "מי שעשאה" - מזכיר את שמו של משה כי רוצה להדגיש את מעלת אהרן. ומביא את המדרש שנעשתה ע"י (ביחד עם) הקב"ה, כי זה מגדיל את מעלת המנורה. 

ג' דרגות בענוה: (א) אינו מחזיק טובה לעצמו, ותנאי זה בנבואה הוא כמו שאר התנאים דנבואה. (ב) מרגיש את עצמו למטה מכל אדם. (ג) ענוה הגורמת שישפיל עצמו להתעסק גם עם הירוד ביותר, שבחינה זו אינה רק הכנה לנבואה אלא הוא ענין הנבואה גופא.

"יהושע וכלב לא נטלו כלום" מפני שהמרגלים לקחו את הפירות בכוונה רעה. ובזה מודגש שאף שמסיפור המרגלים רואים שהעיקר הוא המעשה, מ"מ ישנה חשיבות גם לכוונה. 

בע"ז ישנם ג' ענינים: (א) שהאמונה בה' היא היסוד לכל המצוות (וזה נלמד מפרשתנו). (ב) עבודת אלילם היא מצוה פרטית ששקולה כנגד כל המצות (על דרך שבת). (ב) ע"ז היא מצוה פרטית ששקולה כנגד כל המצות (על דרך שבת). (ג) באיסור ע"ז ישנו אותו תוכן דביטול כל המצוות, ולכן כשעובד ע"ז ה"ז כאילו עשה את כל העבירות. 

לרבי אליעזר הגדר דביטול יבש ביבש הוא דין בהחפצא, וא"כ תאנים שחורות ולבנות אין מתערבים, והעירוב שבידיעת האדם אינו מעלה. משא"כ לרבי יהושע ורבי עקיבא הביטול דיבש ביבש הוא דין בהגברא, ואם כן אם הם מעורבין בידיעת האדם אזי מעלין. 

באכילת מעשר הטבול לתרומה ישנם ב' איסורים: (א) גזילת הכהנים, (ב) ואכילת תרומה. והם ב' הענינים המבוארים בפסוק דידן, (א) "אם לא תרימו תשאו חטא" קאי על גזילת הכהנים שנעשה על ידי זה שאינו מרים. (ב) ו"הא אם תחללו תמותו" קאי על אכילת התרומה. 

(א) כלים שאין מקבלים טומאה - שעיקר עבודתו היא עבודת הנשמה - מצילים בצמיד פתיל (גם מדרבנן). (ב) כלי חרס - שבעצם הגוף מסתיר, אך הגוך הוא בביטול - המוקף בצמיד פתיל מציל מדאורייתא, אך מדרבנן מציל רק על אוכלים ומשקין ואדם (ולא על דברים שמחוץ להאדם). (ג) אדם שבעליה - שפורש מעוה"ז - מדרבנן אין הכלי חרס מציל על האדם שבעליה.

רש"י בא לפרש - לא את פירוש "האתרים" - אלא באיזה דרך הלכו (דבתחילה אומר "יושב הנגב" ואח"כ "דרך האתרים"), ומפרש שזהו הדרך שהלכו בה המרגלים - כי נסתלקו ענני הכבוד, שלפי"ז ההדגשה היא שעמלק התיראו מבנ"י. ופירוש הב' - שהכנעני שמע ע"י הארון שהלך לפניהם - ההדגשה היא חוצפתו של עמלק שבא להילחם מרחוק אך ש"התייר הגדול נוסע לפניהם".    

לפי האוה"ח בלעם רצה להמעיט במשמעות השנאה שבדברי בלק. אך לרש"י השנאה של בלעם הי' גדול יותר. דבלעם ידע שבנ"י לא נלחמו עם בלק עד אז הוא משום שהקב"ה אמר להם "אל תצר את מואב", ואם כן היה צריך להרגיע את בלק. ומזה שלא עשה כן מוכח שהוא שנא את בנ"י יותר מבלק.

בלעם מדגיש שלבנ"י ישנו מעלה באיכות (זכות אבות ואימהות), ו"מי מנה" הוא הוספה על זה. פירוש הראשון ברש"י הוא שהמעלה היא מצד החביבות שלהם בעיני הקב"ה, ולכן מביא רק "דעדקיא" כי החביבות דכל בני ישראל הוא כהחביבות דבן קטן, ופירוש השני הוא שהחביבות הוא מצד עבודת בני ישראל, בקיום המצוות.    

"וירד מים עד ים" פירושו שליטה בכל הכוחות מכח החכמה ועד לכח המעשה, "ומנהר עד אפסי ארץ" - קאי על הפעולה בכל העולם. 

הרמב"ם מדייק "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען", ויש לומר שסובר שלעתיד לבוא ינחלו שבט לוי לא בארץ כנען אלא בארץ קני קנזי וקדמוני.

אין פוסקין צדקה על הקטנים מפני שמצד דרכי החינוך אין לחנך את הקטן בחיוב צדקה בדבר שבו הצורך – צרכי העניים – אין לו קצבה, שהרי לא יתקבל בשכלו של הקטן שעליו לתת רק מעשר או חומש ואוסרים עליו לתת יותר מזה - אף שהעני ישאר בדחקו והשבוי בשביו.

דרך בוני העיר לקרות לעיר על שמם, ואם כן אין הכתוב צריך להודיענו זאת, וכשהתורה כן מספרת לנו, מוכרח לומר שיש בזה איזה דבר חידוש, ולכן צריך לומר שהחידוש הוא שלא היו לו בנים. "בנותיה" הם הכפרים שהעיר היא האם. ולכן זה שקרא לכפרים ("בנותיה") על שמו, הוא זיכרון על זה שלא היו לו בנים.

רש"י נוקט לשון מצר כדי להדגיש שבפרשת גבולות הארץ בא הכתוב לבאר את מקומו המדויק של הקו המפסיק. גבול מורה על אורו יתברך המוגבל. אך מצר מורה על אורו יתברך הבלתי מוגבל, ורק שהדרך שיכולים להגיע לבלי גבול הוא דוקא על ידי "מן המיצר".

הרוצח אינו יוצא מעיר מקלטו גם עבור פקוח נפש, כי מכיון שמחוץ לעיר מקלטו הוא גברא קטילא אם כן אי אפשר שיחול עליו שום חיוב ודין לצאת מעיר מקלטו עבור כל ענין שהוא, שהדין דפקוח נפש אינו יכול לחול על מי שעל ידי פעולת ההצלה יהיה גברא קטילא.

משיחת כ"ח אייר תשל"ח לכינוס נשי ובנות חב"ד
החידוש דיום השלישי שהוכפל בו כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות / ההכנה למתן תורה צ"ל בענין האחדות והחלטה ד"נעשה ונשמע" / קדימת הנשים להאנשים בההכנות למתן תורה.
משיחת ר"ח סיון תשכ"ב לתלמידי אחי תמימים באסטאן
ההוראה ממרז"ל שעשרת הדברות נאמרו בדיבור אחר, שגם ענינים הגשמיים של בני ישראל (שבסיום עשה"ד) צריכים להיות קשורים עם אנכי ה' אלקיך.

במעלת ענין שלום בית, אפילו כשהאשה מתנהגת באופן דקינוי ח"ו, וכ"ש באשה צנועה / השפעה על אשה ע"י ידידים והנהגה עמה בדרכי נועם / שלום בית תלוי כשהבית בנוי על יסודי התורה / ההכרח לכבד את אשתו, וזו אתערותא דלתתא לעורר הענין דכנסת ישראל נקראת רעייתו של הקב"ה כו' / רק כשיש שלום בית שכינה שרוי' ביניהם, ועצות לעשית שלום / חובת ההורים לחנך את יו"ח מבית שלם / להיות עסוקה ולחיות חיים ע"פ תורה ואין מקום למחשבות דגירושין כו' / העדר שתיית משקה בשופי גם בעת התוועדות / בעניני מצות נשיאת כפים.

שקו"ט במ"ש בתו"א (ד"ה בכ"ה בכסלו) שבבקר הי' מדליק נר הו' אחרי הטבתו ואח"כ נר הז' / שקו"ט במ"ש בלקו"ת (ר"פ) דאהרן הוא מז' הרועים / פסח שני - ממוצע בין פסח ראשון ומתן תורתנו / הלימוד מפסח שני - עס איז קיינמאָל ניט פאַרפאַלען / יאוש שלא מדעת, כההוראה מפסח שני / פסחא זעירא - אַ קליינעם שפרונג / ההוראה מדבר משה "ומי יתן כל עם ה' נביאים" / בגדרי נבואה ובת קול.

התבוננות בפסוקים דפרשתנו (יד, ח-ט) אם חפץ בנו ה' וגו', והמסקנא שהיא לא ארץ כנען ואף לא ארץ ישראל אלא ארץ הקדושה, תובב"א כאשר אם בקולי תשמעו / טובה הארץ מאד מאד - לפי שהתכלית היא המעשה / גודל זכות מצות ציצית / אם מקיים מצות ציצית בכל שעה שמלובש בהן / אופן הכנסת החוט לנקב בטלית גדול / ציצית מלשון מציץ מן החרכים, והקשר לענין הציץ.

התחלת העסק בביהמ"ק השלישי שיגלה משמים היא ע"י הכהנים שמחנכים אותו.

חוקת מלשון חקיקה, כי דברי תורה צריכים להיות חקוקים אצל האדם / שקו"ט במ"ש בסידור שער הסוכות דפשוטי כלי אבן טמאים / ביאור בדברי רש"י (פסחים י, א) "שהרי ספק ביאה הוא" (לענין ספק טומאה).

יום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות / סגולה להוספה בהפצת התורה והחזקת היהדות הן במקום חזק בתורה והן במקום רחוק מתורה / גאולת הראש פועלת בדרך ממילא על כל אברי הגוף ומבטלת ההעלמות וההסתרים / נצחון למופת על מנגדים לד' ולתורתו, ואם בגלות אצל אינם יהודים כך, עאכו"כ בנוגע לגלות אצל יהודים בעלי בחירה / כ"ק מו"ח אדמו"ר נושא רנה ותפילה ביום זה בעד ההולכים בעקבותיו / יום שחה זה מבטל כל ענין הדינים וקטנות המוחין כו' דאבילות / אין זה חירות פרטי אלא נצחון כללי דעניני תורה ויהדות / לפלא הנפילת רוח בסביבות חג הגאולה שדברי צדיקים ופעולותיהם קיימים לעד, אלא שצ"ל מסירת נפש "אַזוי און ניט אַנדערש" / אם אז, כשבדרך הטבע לא הי' נראה כל מקום להצלחה, פעלו וראו פירות, עאכו"כ בארץ חירות / הלימוד מי"ב תמוז כמה גדול כוחו אפילו של יהודה אחד / המכשולים בזמן הזה קטנים שלא בערך לגבי אז / לאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר סלל את הדרך בוודאי שלההולכים בעקבותיו נקל הדבר בהרבה יותר / בכל שנה ושנה חוזרים הענינים ונמשכים בחיי כל אחד ובפרט מי שמייצג את הרבים / החיוב לנצל כח השפעתו על מושפעיו באופן של יראתו קודמת לחכמתו, והלימוד מי"ב תמוז שהלוחם באמת בשביל האמת יכול להתגבר אפילו על שלטון אדיר / רמזי שם אדמו"ר הריי"צ - יוסף יצחק / מברקים להתוועדויות די"ב תמוז שנות תשי"ח-תש"כ, תשכ"ו, תשכ"ז, תש"נ, תנש"א.

תכלית בין המצרים לתקן הסיבות שהביאו לחורבן, ע"י סור מרע ועשה טוב / דין האומרים שאין התורה כולה מעם ד', והגדרת פרצות עם ישראל / הוספה בחינות תשב"ר בבין המצרים / ימי סגולה לעניני גמ"ח וצדקה / אהבת חנם תמורת שנאת חנם / מאמר הצ"צ: מבין המצרים למרחב העצמי; מלך - מאן מלכי רבנן, נשיאינו ועניניהם כו' - פורץ גדר / ע"י הפיכת עולם קטן דהאדם לסביבת אור ושמחה זוכים שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה.

החילוק בין גורל וירושה ע"ד הנגלה וע"ד הנסתר.