בשמחת תורה, יהודי שמח עם התורה והתורה עם היהודי, כי כשנותנים מתנה הן המקבל והן הנותן שמחים, רק שבכדי שהנותן יהי' שמח צריכים לנצל המתנה כדרוש, דהיינו שכאו"א ילמוד הוראה לחיי היום יומיים, ובכל רגע - שהרי "כי הם חיינו", ובחיות לא שייך הפסק גם לרגע א'. (ס"א)

בענין שמחת הקב"ה בישראל, מביא אדמו"ר הזקן הפסוק "ישמח ה' במעשיו" שמשמעו דהשמחה דהקב"ה היא בכל הברואים - כי יהודי צריך להאיר גם לאומות העולם, וכמו שאומרים בברכת התורה "בחר בנו מכל העמים" - כי צריכים לפעול גם עליהם, וה"בנו בחרת" היא בעצם הגוף של היהודי; אודות ה"מהדרים" שטוענים שיש להתבודד לגמרי מהעולם. (ס"י)

פירוש הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים": "ציון" פירושו סימן,היינו שפעל ע"ע שכל מציאותו היא רק סימן להענינים דלמעלה, אבל מכיון שהוא עדיין "מציאות" (ולא בבחינת ביטול לגמרי) - "תצא תורה" - עבודתו בלימוד התורה היא ע"פ ההבנה וההשגה בשכלו, דשם שייך שיהי' דעות שונות אשר אלו ואלו דא"ח; אבל "ודבר ה'" - הלכה שבתורה, תצא דוקא "מירושלים" - שלימות היראה והביטול, ובעבודת ה' צ"ל ב' הקוים: א) עבודה שע"פ טו"ד - ציון, ב) קבלת עול - ירושלים, היינו שהקבלת עול יחדור בכחות הפנימיים, וההוראה שהשמחה בשעת הקפות צ"ל בקבלת עול ואז יחדור בפנימיות. (ס"כ)