"כדאי היא הלידה שתכפר על המיתה", דבלידת משה האירה עצם מדרגת משה – אמת – וזה מכפר ומבטל את פעולת מיתת משה.
שם "אהיה" - שמורה שמציאות הקב"ה הוא מחוייב המציאות ללא שייכות לבריאה - אינו שייך לומר שזהו שם קדוש מהעולם, כי שם זה הוא למעלה משייכות לעולם. ודוקא מצד "אהיה אשר אהיה" הנה "אני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות".
ג' לשונות הראשונות מדברים בגאולה כפי שבאה מלמעלה, וכנגדם תיקנו ג' לחמים – שמצה ענינה ביטול. והכוס הרביעית כנגד מ"ת – שתלויה בעבודת האדם לקיים את התורה, וכנגד כוס הד' תיקנו ד' כוסות של יין, שענינה הבנה והשגה.
"החודש הזה לכם" הוא "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, במצוה זו מתבטא הכוונה דכל המצות, דענין המצות הוא להמשיך קדושה בדברים גשמיים, ובמצוה זו ממשיכים קדושה בכללות ענין הזמן (לא רק בר"ח, אלא שע"י החשבון דמהלך הלבנה והחמה, נמשך קדושה בכל המשך זמן).
"קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח כו' אם שחטו עליו בראשון פטור". והביאור (דלכאורה אינו בגדר חיוב ופטור): מכיון שקטן זה יתחייב בפסח שני – שהוא המשך אחד דפסח ראשון, אם כן מן התורה, משום הכשר מצוה (ד"פטור כיון שהפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב").
מכיון ש"ויסב גו' דרך המדבר" לכן הוצרכו ל"עצמות" יוסף – עצם ענינו של יוסף, שהוא העבודה דהפיכת "אחר" ל"בן".
בנוגע לאמירת פרשת המן, הנה במהדורא קמא נאמר "שיאמין" - שצריך לעשות כלי בדרך הטבע. ובמהדורא תניינא (שהיא ע"פ הכרעת המקובלים) נאמר "לבטוח", שמצד דרגא זו הכלי אינו תופס מקום כלל, ואינו מרגיש שזהו צורך שלו אלא חסדו של הקב"ה, ולכן יכולים לאמרו גם בשבת.
כל הפרטים שבמעשה בראשית ומעשה מרכבה מוכרחים למצות ידיעת ה' (לא רק לאהבתו ויראתו) - שהוא לדעת שמציאותו הוא היותר שלם - ולכן מביאם הרמב"ם. ובסיום משנה תורה "דברים הסתומים" הוא "מעשה בראשית", ו"ישיגו דעת בוראם" הוא "מעשה מרכבה".
"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הו"ע חדש והוספה על "אנכי ה' אלוקיך", ומשמעו שכל מציאותו הוא משעובד לה' ואין לו חיים בפני עצמו כלל. ועפי"ז יובן מדוע מביא רש"י עוד ב' פירושים, דלפירוש הא' קשה הלשון "אשר" שמשמעו שזהו המשך ל"אנכי ה' אלוקיך".
לדעת הבבלי (שבבל אין הערבות דבנ"י נרגש כ"כ) טעם חיוב הערב הוא מפני ש"כיון שעל פיו הוציא ממון מתחת ידו", ולכן לאחר מתן מעות אין הערב משתעבד בלא קנין. ולהירושלמי (שבא"י נעשו בנ"י ערבען זל"ז) השעבוד הוא בההיא הנאה שהאמינו לערב, ולכן גם לאחר מתן מעות אי"צ קנין.
"ואל משה אמר עלה אל ה' וגו'" נכתב בתורה לאחר מ"ת (אף שלרש"י היה זה לפני מ"ת), מפני שבמ"ת היו ב' ענינים: (א) ציווי על המצוות. ולאחר סיום ענין המצות שנאמרו בפרשת יתרו ומשפטים, חוזר לענין השני (ב): הברית עם הקב"ה.
כדי לבאר מדוע נאמר "ועשו לי מקדש" ולא "משכן" מפרש רש"י "בית קדושה" (שמקדש אינו קיצור דבהמ"ק, אלא פירושו) שהבית הוא קדוש. וזהו "לשמי", שלא רק שהממון הוא של הקדש, אלא שהתרומה נעשה חלק מהבית של קדושה.
לפי הרמב"ן הכפורת הוא חלק מהארון, ששניהם משמשים לעדות - תורה - ולהשראת השכינה. ולרש"י הכפורת הוא כלי בפני עצמו, שהארון הוא לעדות - לתורה, והכפרת הוא עבור "כשאקבע מועד לך לדבר עמך כו'". לרש"י הכפרת מרמז לפשיטת הנפש שקשור עם פשיטות העצמות.
לרש"י, עיקר ענינן של ד' בגדי כה"ג הוא ענין הבגד, הרמב"ם סובר שהעיקר בבגדים הוא תכשיט. שרש"י הצטער על שראה שרה רוכבת, עד שהבין שמשמים הראו לו ענין זה כדי שיתוסף לא בהבנת צורת האפוד. הפיכת דבר בלתי רצוי לקדושה הוא ע"י "וליבי אומר לי" - יחידה שבנפש.
הקב"ה הוציא מטבע של אש, ועל ידי זה פעל הקב"ה שהמטבע הגשמי - מצד עצמה, לא רק מצד שממשיכים בה חיות והתלהבות - שנותנים בני ישראל היא מטבע של אש - קדושה ורוחניות.
כל המשיחות של הכהן, וכלי המקדש, וקרבנות המילואים - ששייכים לכהונה ושירות - ולכן המשיחה שלהם הוא "כמין כ"י" (ר"ת "כ"ף יוונית") - שהרי כ"ף הוא האות הראשונה דתיבת כהן.
כוונת רש"י "הקדים להם" (אינו לומר שזהו מקור הדין שהקמת המשכן אינו דוחה שבת) אלא שמפני שהמשכן הוא עדות שנתכפר לבני ישראל על מעשה העגל, ומסתבר שבנ"י יהיו רדופין להקים את המשכן, לכן שינה משה את סדר ציוויי הקב"ה כדי להדגיש שהמשכן אינו דוחה שבת.
"אלה", פירושו שהבא לקמן הוא דבר חדש, ועל זה מבאר רש"י ש"בפרשה זו נמנו כל כליו", ואין הכוונה למנין שהרי לא נתפרש מספר הכלים, שהמנין דפרשת פקודי הוא לשון מינוי וחשיבות. שמשה היה הממונה, ולכן הוא מנה את הסכום.
משה מנה את כל עניני המשכן וכליו כדי שיהיו ממון ציבור - "עדות לישראל" - . אך לא מנה את הזהב השייך לבגדי כהונה, מפני שאינם חלק ממשכן העדות אלא הם עבור הכהנים.
ענינו של חודש שבט שבו פירש משה את התורה בשבעים לשון והשייכות לאדמו"ר מהוריי"צ שיום ההילולא שלו בחודש זה; הקשר לפ' שמות; הקשר לכ"ד טבת.
פירוש "צאצאי אדמו"ר הזקן" לפי דברי אדמו"ר הזקן בשולחנו (רסמ"ז) ש"צאצרינו הם ג"כ בני בנים".
שבת וראש חודש – טבע וחידוש, "תמידים כסדרן" ו"מוספים"; חיבורם; "וארא" ו"שבט"; תרגום התורה לשבעים לשון; שבט חדשו של יוסף ואשר.
ההשתדלות להדפיס ספר תניא בכל עיר ועיירה שדרים בה יהודים; הקשר לפ' השבוע וכו'.
הוראה בקשר ליום ההילולא יו"ד שבט.
א) "יחידות" כללית של האורחים: ההוראה מהילולא של הנשיא – אחדות ("דבר אחר לדור"), ע"י כנוסים והתוועדויות בכל מקום; ההוראה מפ' יתרו – לשון הוספה ויתרון בעניני יהדות; "קריעת יום סוף ומלחמת עמלק" – ביטול הגבלות הטבע וביטול הספיקות והקרירות; "מלכיות מתגרות זו בזו", העולם רועד (וראי' מדברי נשיא המדינה); תיקון הדבר ע"י הוספה בתורה ומצוות.
ב) "יחידות" של קבוצת חתנים וכלות
ג) "יחידיות" של קבוצת ברי־מצוה והוריהם.
ב) "יחידות" של קבוצת חתנים וכלות
ג) "יחידיות" של קבוצת ברי־מצוה והוריהם.
"יחידות" כללית של האורחים: אחדות ישראל שע"י כינוס כולם במקום אחד בקשר עם נשיא הדור; דוגמא מעלי' לרגל בזמן הבית; הרמז בפ' השבוע (שירת הים) ובשיעור הרמב"ם (מ"ע דגמ"ח).
סיום מחזור השני דלימוד הרמב"ם.
מעלת לימוד התניא על הראדיא; מכתב בקשר להשיחה.
מעלת נשי ובנות ישראל המשתקפת בג' הפרשיות יתרו משפטים תרומה.
מעלת הדפסת ספרי תניא בכל מקום; מעלת לימוד התניא על הראדיא.
הוצאה חדשה של הלקוטי תורה; ביאור טעם התחלת הלקו"ת בדרוש לפ' בשלח; מעלת הדפסת ספרי תניא בכל מקום; ענין חלוקת משקה.
מעלת "חברה הצלה".
מברק להנחת אבן הפינה של מקוה-טהרה.
פרעה אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה' ומשה (שבכל דור) אומר בנערינו ובבנותינו גו' / תורה ותהלים – לפני חצות ולאחר חצות (ברכות ג, א); ענין מכת בכורות בחצות ושייכותה למספר כ"ה (כה אמר ה' גו') / משקוף כנגד אברהם ושתי המזוזות כנגד יצחק ויעקב (שמו"ר ספ"א; פי"ז, ג) וההתאמה עם המבואר בכ"מ שאברהם ימין יצחק שמאל ויעקב אמצע / והגדת לבנך – ההתבוננות במצבו של המחונך / שקו"ט אי לדעת הזהר צ"ל ב' ברכות על תפלין / שקו"ט בצורת האות צדי בסת"ם / הכרח הנחת תפלין דר"ת בזמן הזה; בכתב האריז"ל / ביאור מאמר ר"ש בן אלעזר (שבת קל, א) ש"לא מסרו ישראל עצמן" על תפלין / ענין פדיון הבן ברוחניות – קירוב ישראל (בני בכורי) לאביהם שבשמים.
אבלים עצמם אי מנחמים זה את זה / מברק ליו"ד שבט: תשד"מ; תשמ"ה; תשמ"ו.
מכתב כללי: התחדשות בכל שנה בעניני בעל ההילולא; ההכרח לעשות ביתו הפרטי "מקדש מעט" ע"י תורה עבודה וגמ"ח השייכות לראש השנה לאילנות / מכתב לילדים/ות בענין הנ"ל.
להרמב"ם ט"ו בשבט מן התורה; י"ל בב' אופנים: הלכה למשה מסיני או שנמסר לחכמים (כמו מלאכות בחוה"מ וכיו"ב) / האדם עץ השדה: שרש – אמונה; גזע – תורה ומצוות; התכלית – לעשות פירות; ע"י אמונה באים לכל השאר.
"כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח, א) ואעפ"כ ענו נעשה ונשמע (שמשמעו – ברצון) / מקורות למספר תרי"ג מצות; מצות אנכי – לידע או להאמין; אם "אנכי" במנין המצוות / "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא אשר בראתי שמים וארץ" / בעשרת הדברות חיבור עליון ותחתון / שמור וזכור מצוה אחת או שתים / טעם המנהג להזכיר ימי החודש ולא ימי השבוע למרות דברי הרמב"ן (יתרו כ, ח) שישראל מונין לשבת.
טעם פנימי להתחלת הדינים לאחרי מתן תורה (פ' משפטים) במצות עבד עברי / שקו" באופן כתיבת חלק משם עיר שמשמע "קדושה" של כומר עובד עבודה זרה / מעלת גמ"ח ושייכותה לחודש אדר; שנה מעוברת ושלימה / מעלת גמ"ח ושייכותה לאדר לשון אדיר / כנ"ל.
ביאור הפסוק "ואתה תצוה גו'" ע"ד החסידות.
מכתב כללי: עמידה בתוקף על עניני תורה ומצוות מתוך מסירות נפש, ובפרט בענין החינוך – מבטלת גזירת המן; הרמז ע"ז בפ' ויקהל-פקודי / משלוח מנות איש לרעהו – נפש השכלית; ומתנות לאביונים – נה"ב והגוף; ג' סוגים בתורת האדמורי"ם: שכלים הוראות במדות, ספורים והנהגות / ההוראה מד"ה וקבל היהודים דפורים קטן תרפ"ז – "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו'" / הצלת עם ישראל ע"י חינוך ילדי ישראל / הקשר דנשים לפורים / מברק לפורים: תשד"מ; תשמ"ה; תשמ"ו.
פרש"י (לב, ד) "אלה אלקיך – ולא נאמר אלה אלקינו מכאן שערב רב הם . . שעשאוהו וכו'" / הכרח מחאה נגד ריקודי תערובות והלימוד ממה שאמר משה במעשה העגל.
ביאור הטעם שפרשת המשכן וכליו נכפלה בפ' תרומה ותצוה ובפ' ויקהל ופקודי.