מעלת אסיפת יהודים בכלל, ובפרט שמדברים בדברי תורה, ובפרט בעת רצון: מוצאי שבת (הממשיך עניני שבת בחול), יום ההילולא. (ס"א)
טעם לעשיית שמחה ביום היארצייט - מפני שזה רצון בעל ההילולא (וזה נעלה יותר ע"ד העילוי ב"עשה" לגבי "לא תעשה"); הוראה מפרשת בשלח: שהעלו משם את כל הניצוצי קדושה (ולכן אסור לחזור לשם); אין להתפעל מ"שש מאות רכב בחור" - דפרעה, משום ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה". (ס"ב)
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" ולא העם (כמו ב"ויהי בשלח פרעה את העם") - כי יהודים התעלו בדרגא ולכן נקראים בני ישראל; חובת ההוספה בלימוד התורה לכל יהודי כהנהגת בעל ההילולא (ולמסירת נפש שגם קטנים ילמדו תורה). (ס"ג)
הטוב שבגלות לברר הניצוצות שבכל העולם, וזה עבודת השלוחים בכל קצווי תבל, וההוראה לפועל. (ס"ד)
חובת "הפצת המעינות חוצה" כפי שנהגו כבר כו"כ תנאים, ובפרט בדורינו "עקבתא דמשיחא", ומתוך דברים היוצאים מן הלב; סיום מסכת כתובות. (ס"ה)
לעורר שבכל בית יהי' קופת צדקה, סידור, חומש או תהלים ומזוזה; והטעמים שבזה; השתתפות בהוצאות עבור קנית המזוזות. (ס"ו)
ביאור ענין ה"מפתח" לבית וכיו"ב. (ס"ז)
לאחד את כל בני המשפחות, ועי"ז לא יהי' נפילת הנוער מתורה ומצוות, וההתחלה באחדות, לשבת יחדיו בשלוחן השבת; אחריות מיוחדת לזה לנשים המכניסות חום בבית, ולכן ח"ו להם לעסוק בענינים אחרים. (ס"ח)
מעלת הזהב; ע"ד הנעשה בארץ הקודש, שנתנים שוחד המעוור גם עיני חכמים, ועוברים על "דבר ה' זו הלכה". (ס"ט)
ג' תקופות בנשיאות בעל ההילולא: עשר שנים ראשונים - עבודה מתוך מסירת נפש (בעצמו, ויתירה מזו, שלח אחרים למסירות נפש). עשר שנים אמצעיות - הפצת התורה עם הקושי ד"ויקנאו בו אחיו". עשר שנים אחרונות - התחיל הפצת המעינות בחצי כדור התחתון; מגבית עבור לומדי תורה. (ס"י)
אודיו