צ"ב השייכות דמצות ביכורים לברית על כללות ענין התומ"צ (שבהמשך לזה) - דלכאורה ביכורים היא מצוה פרטית שיש בה כו"כ תנאים כו'; וכן צ"ב השייכות דשם הפרשה ("תבוא" - שלכאורה אינו אלא הכנה והקדמה למצוה עצמה) הן למצות ביכורים והן לכל התומ"צ
 ביאור החידוש דמצות ביכורים לגבי שאר האופנים בנתינת שבח והודאה להקב"ה (שהו"ע כללי בחיי כאו"א מישראל): בנ"י עצמם נקראים "ביכורים" כיון שמחשבתן ,קדמה לכל דבר", ולכן מקומו האמיתי דכאו"א מישראל (גם כאן למטה) הוא "לפני ה' אלקיך"; ענין זה שייך לכל פרט מחייו, כולל דברי הרשות, ובכל לבושי מחדו"מ; וזהו החידוש דמצות ביכורים - שההודאה להקב"ה אינה רק בדיבור, אלא גם במעשה
 עפ"ז יובן השייכות דמצות ביכורים לכללות התומ"צ - כיון שתכלית קיום התומ"צ הוא שיורגש שהיהודי הוא "ביכורים"
 הביאור בעומק יותר: מחשבתן של ישראל קדמה גם לתורה, אלא שע"ד הרגיל ענין זה מתגלה ע"י התורה, ורק בתינוק וקטן (בשנים או בידיעות) שאין לו שייכות גלוי' לתורה מתגלה ענין הביכורים כשלעצמו (וענין זה מתבטא במקרא ביכורים - ע"ד השבח דבנ"י עוד קודם מ"ת; ולכן "הביכורים טעונין כלי", להורות שענין הביכורים הוא גם נשמה בגוף); וזוהי השייכות בביכורים לכללות התומ"צ, כי המעלה העצמית דבנ"י היא היסוד דכל התומ"צ
 עפ"ז יובן השייכות לשם הפרשה: מכיון שתכלית בנ"י היא בהם עצמם, הרי בכל המחדו"מ ובכל רגע יש תכלית לעצמו (וזוהי השייכות לדרשת רש"י "בכל יום יהיו בעיניך חדשים"), כולל הענין ד"תבוא" (אף שהוא הכנה והקדמה לדבר אחר)
 השייכות לחודש אלול - "אני לדודי ודודי לי", התאחדות בנ"י (באופן ד"מלך בשדה", ללא שום תנאים כו') עם הקב"ה מתוך קירוב ואהבה, שהכח לזה הוא מענין הביכורים שהם "לפני ה' אלקיך"
 ההוראה בפועל בנוגע לחשבון הנפש דחודש אלול - עד כמה צ"ל הזהירות בכל מחדו"מ יחידי, בהיותו "לפני ה' אלקיך", ועאכו"כ בחודש אלול דשנת תנש"א
 הוראה נוספת בענין הגאולה: בחודש אלול זה צ"ל בקשה מיוחדת ("וענית ואמרת") בענין הגאולה האמיתית והשלימה; ובודאי שיש בכח בקשה מה"ביכורים" דהקב"ה להביא את הענין בפועל